בלי טוקסידו, עם מכנסי פות: יש ג'אנל מונה חדשה בשכונה

היצירה של ג'אנל מונה מרתקת, והיא תמיד הייתה כזאת. כבר ב-EP הראשון שלה ובאלבום מ-2010 שהיה המשך ישיר שלו היא הצליחה לקחת פופ, פאנק ו-R&B, לטבול אותם בפנטזיה עתידנית עם התחלה, אמצע וסוף, ולקנח בביקורת חברתית חריפה ואלגנטית. "The ArchAndroid", אותו אלבום קונספט מצוין המהווה את החלק השני והשלישי בסדרת הקונספט המוזיקלית "מטרופוליס" שיצרה, הוא כל מה שמעריץ בפוטנציה צריך: טקסטים על אהבה, הכרה עצמית, זרות ושנאה עטופים בצלילים מדויקים, גישה מחוצפת ופאנקית, גיבורה-אנדרואידית במנוסה ועיר עתידנית בה הכל מותר.

מונה יודעת מה היא עושה. היא משאירה טעם של עוד, מעמיסה על המאזינים (שמבחינתה הם גם תמיד הצופים) רפרנסים, צלילים, ויזואליה מוקפדת ועשירה, והופכת להיות להם עולם ומלואו. מאז אלבומה השני, "The Electric Lady", עברו חמש שנים במהלכן שחררה את הסינגל המקפיץ "Yoga" והתמקדה בקריירת המשחק שלה, לצד שיתופי פעולה עם אמנים כמו גריימס ו-FUN. לפני כחודשיים הגיעה ההכרזה שלה חיכינו על אלבום קונספט נוסף – "Dirty Computer", שאף יזכה לתרגום ויזואלי בצורת וידאו קליפ אחד ארוך, או בשפתה – "Emotion Picture".

עוד כתבות מעניינות:
ג'אנל מונה הוציאה את ההמנון הביסקסואלי של 2018
המדריך השלם להופעות קיץ 2018 בישראל
נטע ברזילי הצילה את הפרומו לאירוויזיון

שני הסינגלים והקליפים הראשונים מהמחשב המלוכלך של מונה עושים את העבודה. הם תוקפים את הנושאים החשובים ליוצרת בצורה חדשה, משוחררת ופרובוקטיבית יותר והרבה פחות מתנחמדת ומרומזת. האנדרואידית סידני מריוות'ר לבושת הטוקסידו ונעלי הסטפס, האלטר אגו של מונה מ"The ArchAndroid" שתיווכה החוצה את הזרות השחורה והנשית שלה, זזה הצידה. מונה כבר לא מפחדת, ככל הנראה, להיות חד משמעית לגבי המסרים שלה או לחשוף פיסות מגופה, וזה פשוט מעולה. "אני יודעת שיש הרבה נושאים שלא דנתי בהם עדיין, ואני חושבת שהאלבום הזה הוא הזדמנות להסתכל קרוב יותר לתוך המחשבה והלב שלי", אמרה בראיון לתחנת הרדיו האינטרנטית Beats 1, ונראה שהיא התכוונה לכל מילה.

הסינגל השלישי מתוך האלבום החדש, "Pynk", בו משתתפת הזמרת והמפיקה הקנדית גריימס, מאופק יותר מבחינה מוזיקלית לעומת הקודמים לו. הוא נע בין מקצב נקישה באצבע צרדה לתווים אלקטרוניים קלילים (שמזכירים מאוד את הסגנון הייחודי של גריימס), ופזמון המשלב צלילי גיטרה פאנקית בסגנון שנות ה-60.

האיפוק האינסטרומנטלי והקול הרך המלווים את הסינגל החדש מתובלים בתוכן שלא משתמע לשתי פנים. מונה שרה על החלק הכי ורוד שיש, והאימג'ים בקליפ דואגים להסיר כל ספק בנוגע לזהותו. "ורוד כמו הלשון שיורדת מטה, אולי, ורוד כמו הסוד שאת/ה מחביא/ה, בייבי, ורוד כמו גן העדן שמצאת, ורוד כשאת מסמיקה בתוך תוכך, ורוד כמו האמת שאי אפשר להסתיר, כמו חורים בלב". בהמשך ישיר לנאום שנשאה בטקס הגראמי האחרון ולשני הסינגלים שקדמו לו, גם ב"Pynk" מונה עוסקת בעוצמה נשית, שיוויון, ביסקסואליות ושחרור מיני.

הקליפ נפתח במה שנראה כמו מחווה לימי מטרופוליס הרחוקים. מונה חוצה מדבר ורוד כשהיא נוהגת במכונית מעופפת בצבע ורוד מסטיק, לצדה יושבת השחקנית טסה תומפסון (שכיכבה גם ב"Make me feel"), שתשמש ככל הנראה כשותפה-מאהבת של מונה במסע הנוכחי. המדבר הוורוד הזה הוא הסט לממלכה הנשלטת בידי נשים, דיינר באמצע שום-מקום, כולו בצבעי פסטל, וכפי שהשלט בכניסה מורה – גרלזזז מוזמנות לאכול בחינם ולא לעזוב לעולם.

ג'אנל מונה וטסה תומפסון ב"Pynk"

האסתטיקה בקליפ מזכירה מאוד את השפה הויזואלית של סולאנג' באלבום "A seat at the table" – עצמאות שחורה שנמהלת בשחרור נשי. במקרה הזה, הבמאית אמה ווסטנברג מוותרת על הקלאסה האמנותית משהו שהציגה סולאנג' ומפציצה במריחות צבע ורודות, שלטי ניאון של "פוסי פאוור", אצבעות משולשות צבועות בלק ורוד, שוטים של חתול פרוותי במיוחד, תחתון עליו כתוב "I Grab Back" וכמובן מכנסי הוואגינה ההיסטריים מהם צצים פניה של תומפסון – כולם מבהירים בצורה חד משמעית את חגיגת הנשיות שמונה מבקשת להנהיג.

כמו קודמיהם, השיר והקליפ החדשים מבשרים על ג'אנל מונה חדשה, כזו שלובשת את הנשיות שלה בגאווה גדולה יותר מבעבר; לא אנדרוגינית וטום בוי, אך לא פחות מתריסה. שיער הערווה שיוצא מהתחתונים שלה, אלה ורודה שצצה לרגע, סצנת אגרוף עם מעין נחום-תקום ורוד ופאלי כשברקע מסודרים גביעים ומדליות על ביצועים – מעבירים מסר מאוד ברור: מונה לא מוכנה שאף גבר יתפוס אותה בכוס. למעשה, כמו במילים בהן נסגר השיר, ורוד הוא החלק האהוב עליה. הוורוד הספציפי הזה נמצא בחללים ובנקבים הפנימיים והחשוכים ביותר של בני אדם בכל מקום, ויש לו לא מעט כוח.