טיים אאוט timeout

ג'ון הופקינס יצר פסקול טכנו פילוסופי לחיים ב-2018

| מאת: נדב נוימן

אחד המוזיקאים המוערכים בעולם יצא למדבר ומצא נצח בגרגר חול. לתוך ההתגלות הזו, שהושפעה גם משימוש בפטריות וממדיטציה, הוא יצק תוכן שמחבר בין אלקטרוניקה לטבע

ג'ון הופקינס (צילום: סטיב גליק)

Jon Hopkins – Singularity

וויליאם בלייק כתב ב־1803 את השורות המפורסמות "לראות גן־עדן בפרח קט / ובגרגר חול – תבל ומלואה / לאחוז באינסוף בכף היד / ובנצח כולו – בשעה". ב־2018 מציע ג'ון הופקינס דבר דומה: להאזין בטראק אחד לתבל ומלואה ולאחוז בנצח כולו בשעה, פחות או יותר. הקישור בין המשורר הרוחני המשונה לאחד המוזיקאים האלקטרוניים המוערכים בעולם הוא לא מליצה בלבד. אחרי שכונה "בריאן אינו הבא", נקרא לדגל על ידי קולדפליי, הלחין מוזיקה לסרטים והוציא ארבעה אלבומי סולו שהלכו והשתבחו מאחד לשני, הופקינס העסוק עזב את לונדון האורבנית לטובת המדבר של לוס אנג'לס, ומצא שם מה שכל מי שיוצא למדבר מוצא: נצח בגרגר חול.

"Singularity" של הופקינס הוא האלבום הטוב והשלם ביותר שלו. הוא ממשיך את מה שקודמיו ניסו לעשות אבל עושה הכל טוב יותר: מוזיקה אינטליגנטית ומורכבת שמתאימה להאזנה באוזניות על הספה כמו שהיא מתאימה לרחבה (אם כי יותר לאוזניות), עם קו שעובר בין טכנו, אמביינט, מינימליזם ומוזיקה קלאסית מודרנית. גם כאן, כמו באלבום הקודם, הופקינס מכניס את המאזין לתוך האולפן שלו, כמעט לתוך הקלידים עצמם, וכיאה למוזיקאי שמוחו נמצא על גבול הסינסתזיה "מראה" איך הוא עובד – ההפקה המוקפדת לא מכסה על שכבות הצליל, להפך. האזנה לאלבום דומה לצפייה בנגר יוצר רהיט בלייב. אבל ההתקדמות המשמעותית שנעשתה באלבום החדש היא הרוחנית: הופקינס הוציא תחת ידיו יצירה שהיא פסקול טכנו פילוסופי לחיים ב־2018.

כל הטראקים ב"Singularity" מחוברים זה לזה, כמו הצלילים עצמם שמתמזגים ומתפוגגים, והתו הראשון באלבום הוא גם האחרון. הצליל האלקטרוני הפשוט ביותר שניתן לייצר (גל סינוס), שהופקינס גזר מתוך מיתר פסנתר, פותח את הטראק הראשון, שיר הנושא שפותח את החלק הקצבי יותר באלבום, ומסיים את הטראק האחרון, שסוגר את החלק האטמוספרי יותר. התמה הזו של מעגל אינסופי חוזרת באופן חזותי גם בקליפ היפהפה ל"Emerald Rush", הטראק השני באלבום.

"Singularity" לא מסתפק בצורה – הנצח – אלא יוצק לתוכו תוכן – העולם. אחרי הצליל המדובר, הטראק הראשון מכניס את המאזין למסע שנשמע כמו הדהרה של "On the Run" של פינק פלויד – מהקטעים האלקטרוניים הראשונים במוזיקה הפופולרית – אבל פחות כאוטית, פחות פרנואידית. זו דהרה עם איתני הטבע, עם הרים עצומים וחיבור הדוק לעולם. הדהרה הזו מתפוגגת אל קצה צוק וזינוק לתוך שמים מלאים בכוכבים ב"Emerald Rush" היפהפה. המסע הזה בטבע נמשך, עם "Everything Connected" שהוא שיאו של החלק הראשון באלבום, ובו ביט דק מן הדק שמאחוריו מגיח מה שנשמע כמו גיטרה חשמלית בדיסטורשן שמובילה לקטע אפי לחלוטין של 10 דקות שיכול להרקיד אצטדיונים. אפשר להבין למה קולדפליי גייסו אותו לפני כעשור. החלק האמביינטי יותר באלבום, וגם החלש מעט יותר, נפתח בניגוד מוחלט עם "Feel First Life" שכמו הקטעים העוקבים מדגים את ההשכלה הקלאסית של הופקינס. אם החיים הם קצב אז "C O S M" הוא שיר על היווצרות החיים. בעזרת החדירה שהופקינס מאפשר לתהליך היצירה שלו אפשר לשמוע איך מרכיבים מבודדים בעלי סאונד כמעט מנוכר מצטרפים, על רקע צלילים שאפשר לכנות רוח על פני תהום, לכדי מלודיה קצבית.

בראיונות לקראת צאת האלבום סיפר ג'ון הופקינס על חוויותיו עם פטריות פסילוסיבין, שהניעו את תהליך היצירה שלו והשפיעו עליו, יחד עם תרגול מדיטציה, בניגוד לאלבום הקודם שדומה יותר ל־MDMA. זה בהחלט ניכר. "Singularity" הוא לא אלבום של שיאים גדולים אלא של הוויה, של אופוריה וחיבור עמוק שמתגברים ונרגעים, כמו גל הסינוס. אנקדוטה שמפתה לצלול לתוכה היא חוש ההומור של היקום במיטבו: אוניברסיטה אמריקאית בשם ג'ונס הופקינס הוכיחה את הקשר בין צריכת פטריות פסילוסיבין לשיכוך חרדה ולטיפול בדיכאון. אכן, הכל מחובר.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: f2fadbfc0df0