טיים אאוט timeout

הגרייטפול דד קמו לתחייה ולוקחים את הדור הדיגיטלי למסע שמאני

| מאת: נדב נוימן

איך קרה שב־2018 אחת הסצנות המוזיקליות הפורחות בישראל - ובעולם בכלל - היא סביב להקה שלא קיימת כבר 23 שנה?

Dead & Company בהופעה, 2016 (צילום: GettyImages)

אם תחפשו ביוטיוב את המחרוזת "Grateful Dead Cover" לא תצליחו להגיע לסוף תוצאות החיפוש, גם אם תסננו את התוצאות לפי סרטונים שהועלו בחודש האחרון בלבד. פייסבוק ו־Reddit מוצפים בקבוצות ופוסטים על פיקנטריה. גולשים בני 25 דנים על איזה סטליסט נוגן באיזה יום, באיזו הופעה ב־1969 הקלידים נשמעים טוב יותר ובאיזה שלב הם הפסיקו לעלות לנגן דלוקים על אסיד. להקות קאברים וטריביוט קמות חדשות לבקרים. פריטים בלתי אופנתיים בעליל כגון חולצות טאי דאי וסמלים המזוהים עם הלהקה צצים בתצוגות אופנה. הלהקה שהגדירה חלק עצום מהאתוס האמריקאי של שנות ה־60 (וה־70 וה־80 וה־90) ונחשבה בעשורים האחרונים למילה נרדפת להיפים ארורים, חוזרת מהמתים.

הגרייטפול דד תמיד הייתה להקה יוצאת דופן. כיוצאת החלציים של שנות ה־60 הפסיכדליות בסן פרנסיסקו היא מעולם לא הגבילה את עצמה לז'אנר אחד וקשה מאוד להגדיר אותה. במשך 30 שנות קיומה, מ־1965 עד 1995, היא הופיעה אלפי פעמים, כמעט ללא הפסקה. למעט שיר אחד לא היו לה להיטי רדיו, אבל עבור רבים מדובר בלהקה הגדולה בעולם. קצרה היריעה כדי לגולל את סיפורה המלא של הלהקה הזאת, אבל מאמצע שנות ה־60 עד היום היא הצליחה, באמצעות טיפוח קשר בלתי אמצעי עם הקהל, גישה שמעודדת הרפתקנות, חופש וחירות (במובן האמריקאי הקיצוני של המונחים), המון סמים ומוזיקה מופלאה, להפוך ללהקה שכמו שאמר עליה האמרגן האמריקאי ביל גראהם – אינה הכי טובה במה שהיא עושה אלא היחידה במה שהיא עושה. לבוב דילן יש הרבה קהל, לביונסה יש הרבה קהל, אבל עד היום – גם 23 שנים לאחר עלייתו השמימה של הדמות הבולטת בלהקה, ג'רי גרסייה – אין לאף אמן קהל נאמן ומסור כמו לגרייטפול דד, כי הגרייטפול דד זו לא להקה. הגרייטפול דד, במידה רבה, זו דת. דת שמאנית מודרנית.

בסוף שנות ה־60 ותחילת שנות ה־70, עת החלה הלהקה לאסוף סביבה מעריצים רבים, הלוא הם Dead Heads שנסעו אחריה לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית, החל להתגבש האופי המיוחד – שלא לומר הכיתתי – של האופרציה הזאת. בעשורים הבאים אלפי אנשים עזבו את החיים הרגילים שלהם לשבועות ולחודשים בכל שנה (שלא לומר לכמה שנים ברצף) והצטרפו לסיבובי ההופעות הבלתי נגמרים. תינוקות נולדו בדרכים רק כדי להפוך לדד הדז בעצמם. האלמנט הדתי הבולט ביותר היה אולי "הכנסייה של דבקות ללא גבולות", שאנשיה מסתובבים דמויי דרווישים שעבדו את ג'רי גרסייה. הלהקה עצמה, כולל גרסייה, התנערה תדיר מהדימוי הדתי והטיפה לחופש מוחלט חסר היררכיות גם, ואולי בעיקר, בתחום הזה.

דד הדז מחוץ להופעה בסיבוב הפרידה של הגרייטפול דד, 2015 (צילום: GettyImages)

ההקשר הרוחני אצל הגרייטפול דד לא צריך להפתיע. למערב יש מסורת שמאנית ארוכת שנים. ביוון העתיקה התקיימו כתות רבות שהטקסים המרכזיים שלהן דימו מעבר בין המוות לחיים והתבססו על חומרים משני תודעה וחוויות מיסטיות פסיכדליות שהודרכו על ידי שמאנים־כוהנים מקומיים. השילוב של חומרים פסיכדליים, ריקוד ומוזיקה עובר כחוט השני מערש הציביליזציה המערבית (ולא רק היא, כמובן) עד ימינו. באמצע היו ימי הביניים היבשים יחסית, אבל החל משנות ה־60 של המאה ה־20, עם המהפכה הפסיכדלית, חזר השמאניזם ובגדול. ההופעות של הגרייטפול דד היו טקס שמאני לכל דבר שבו הקהל עובר חוויה שהיא יותר מסתם האזנה למוזיקה – ההופעה, שלא פעם נמשכה יותר מארבע שעות, התנהלה בצורה מאולתרת בהתאם למצב הגוף והתודעה של הקהל, במטרה להעביר אותו חוויה שקשה להגדיר אותה במילה אחרת מלבד "רוחנית". האדם שנכנס להופעה לא יהיה זה שייצא ממנה. דבר דומה נעשה במסיבות טראנס, ובמידה מסוימת אפשר להתייחס גם לחוויה שמבלים במועדונים תל אביביים עוברים עד הבוקר כטקס שמאני, בהדרכת הדי.ג'ייז שמזככים את הנפש, אבל אין כמו הגרייטפול דד – ששמם ולא מעט משיריהם מרמזים על המעבר בין החיים למוות ובחזרה – לייצג את השמאן המהלך בין העולמות.

בישראל מתקיים אחת לשנה כינוס של מעריצי הגרייטפול דד. מה שהחל לפני עשור כאירוע קטנטן הפך באירוע האחרון שהתקיים לפני כחודש לפסטיבל מושקע שאליו מגיעים דד הדז מכל רחבי הארץ כדי להאזין ולרקוד למוזיקה של הגרייטפול דד במשך כיממה. בניגוד לכנסים של חובבי טיסנאות או בולאים (בלי לפגוע בכבודם, כמובן), הגאת'רינג הזה אפוף הילה רוחנית. אחד המשתתפים אף נצפה עם כיפה שעליה רקום הסמל המוכר כ"stealie" (הגולגולת המפורסמת של הלהקה).

חוטפים את הברק

אבל למה דווקא עכשיו? "מה שתדלק את הפופולריות המחודשת של הדד בשנים האחרונות הוא האיחוד בקיץ 2015 שזכה להמון סיקור", אומר שחר סמוחה, עיתונאי "גלובס" ודד הד שתקלט בגאת'רינג האחרון, שגילה את הלהקה כשלמד בתיכון בארצות הברית בסוף שנות ה־80. "האיחוד הצליח מאוד כלכלית וגם ממש לא בייש את הפירמה מבחינה אמנותית. כשאנשים צעירים נחשפים לעושר של תת התרבות הזאת הם פשוט רוצים לעלות על האוטובוס ולברוח עם הקרקס". אחד האנשים הצעירים הכי בולטים שברחו עם הקרקס הוא כוכב הפופ רוק והגיטריסט ג'ון מאייר, שבאופן מפתיע ובלתי צפוי לחלוטין הצטרף בהצלחה רבה לרוב חברי הדד החיים בגלגול העדכני ביותר של הלהקה – Dead & Company. אלבום קאברים שיצא ב־2016, "Day of the Dead", הראה שגם כוכבי אינדי כמו הנשיונל, דה וור און דראגז וקורט וייל עלו על האוטובוס הצבעוני הזה.

"הדחיפה העיקרית לפופולריות הגדלה של הלהקה בארץ ניתנה על ידי הגאת'רינג, שבעקבותיו גם מופקת מסיבת החורף השנתית", אומר מארגן הגאת'רינג ערן רמלר, הדמות הבולטת בקהילת הדד הדז בארץ. "זה נתן את ההכרה שקיימת כאן קהילה אמיתית של דד הדז, אם כי לא חיינו בשממה עד לגאת'רינג – ערן סבאג כתב וערך תוכניות רדיו עוד לפני האירוע הראשון, ולפניו היה כמובן אורי לוטן ז"ל שמעבר לאינספור שעות דד שהעניק לרדיו הפיק גם ערביי גרייטפול דד בסינמטק תל אביב. בעשור האחרון פועלת להקת המעליות המבצעת את המוזיקה של הדד וידוע לי על לפחות עוד שתי להקות שפועלות בארץ בשנתיים האחרונות. בכל שנה מספר המשתתפים בגאת'רינג גדל ועוד אנשים נחשפים ומתאהבים, או כמו שאנחנו אוהבים לומר: חוטפים את הברק".

"זו להקת הרוק היחידה שכל המשמעות שלה היא הרפתקה", אומר יאיר קוצר, דד הד בן 30 מתל אביב. "המוזיקאים מחפשים את ההרפתקה על הבמה כשהם מנגנים, והקהל מגיע כי הוא מחפש את ההרפתקה". לדבריו זו הסיבה שהתופעה של הדד גדלה כל כך בתקופה האחרונה – "כי זו, כמו שחברי הדד הגדירו אותה, 'ההרפתקה האמריקאית הגדולה האחרונה'. בעולם ודאי מאוד וטכנולוגי מאוד, כשכל צעד ידוע, מחושב ונרשם, האפשרות לצאת להרפתקה מנטלית ומוזיקלית קוסם כנראה להרבה אנשים. לגאת'רינגס בישראל מגיעים הרבה אנשים שלא מכירים אפילו שיר אחד של הדד, כי זאת התרחשות אנושית שנראית להם מעניינת, ואז הם נופלים. אני הגעתי לגאת'רינג הראשון שלי סוג של דד הד, אבל הרבה הרבה פחות מהיום. החוויה הזאת, שאתה במסיבה עם אנשים וכולם באו לקחת חלק בדבר הזה, ודי.ג'ייז מעולים בוחרים עבורך בפינצטה ביצועים מדהימים, היא חוויה אחרת לגמרי מאשר לשמוע את זה לבד בבית. הגאת'רינג הוא by far ההתרחשות המסיבתית המוזיקלית הכי גדולה בארץ מחוץ לעולם האלקטרוני. אף אירוע סביב להקת רוק אחת, או אלף, שהוא מסיבה של תקליטנים ולא פסטיבל של הופעות חיות, לא נמשך כל כך הרבה זמן ועם כל כך הרבה אנשים. אף מעריץ של הביטלס לא ייסע לצד השני של המדינה לשמוע ביטלס במשך 24 שעות, לצורך העניין".

ניצוץ שיישאר עד הסוף

מחקר עצמאי שנעשה ב־2015 בקרב דד הדז בארצות הברית הראה ש־80 אחוז מהנשאלים חוו חוויה רוחנית בהופעה של הגרייטפול דד או של אחת מלהקות ההמשך, ו־86 אחוז אישרו שיש "תרבות רוחנית משותפת" בסצנה. הנשאלים דיווחו על תחושה של חיבור דרך המוזיקה לרגע ההווה, לעצמי הפנימי, לחברים, ללהקה, לאנושות, ליקום ולאלוהים. טבעו של החיבור הזה תואר במונחים כגון "טרנסצנדנטלי", "מיסטי" ו"קסום".

"אני לא מכיר דד הד אחד שלא מפרש את החוויה המוזיקלית של הדד כמשהו רוחני", אומר רמלר, שכמיסיונר אמיתי תופס את המפעל שלו כשליחות. "להיות דד הד פרושו שהמוזיקה של הלהקה היא חלק ממך".

"אין דד הד שלא מפרש את החוויה כרוחנית". הגרייטפול דד בהופעה, 1979 (צילום: GettyImages)

"ודאי שזו חוויה רוחנית", אומר קוצר, "כי ברגע שאתה מתמסר לאי הוודאות אתה נהיה חלק מאי הוודאות הגדולה, וכשמדובר בלהקה שמנגנת ומנתבת אותך בתוך אי הוודאות הזאת, אז הלהקה תופסת את התפקיד של השמאן. יש פה משהו שהוא קדוש, אבל בתוך מסגרת מאוד הומניסטית. ההאזנה, ובעיקר הגאת'רינגס, זאת נקודה מדיטטיבית עבורי, שברגעים שזה מצליח אני יכול להתחבר בה לאיזשהו שורש 'רוחני', למרות שאני מתעב את המילה בהוויה העצמית שלי. היופי האקזיסטנציאליסטי בדבר, זה שמבדיל את הדד מאלמנטים מיסטיים או דתיים אחרים בעולם, הוא שזה לחלוטין נתון לבחירה עצמית. אתה מבין שדרך המוזיקה קיבלת במתנה מהדד איזה ניצוץ שיישאר איתך עד הסוף".

לדברי סמוחה, "כשאני שומע גרייטפול דד – וזה כמעט כל מה שאני שומע – אני נכנס למצב תודעתי שונה וזה דבר שאשכרה יכול לקרות לי גם בקו 104 ממש צפוף בחמש אחר הצהריים. כשאני מקשיב להם הצלילים הופכים מבחינתי למכחולים שמציירים בזמן אמת מציאויות שנעות בין המערב הפרוע לחלל החיצון. זה מוזר בדיוק כמו שזה נשמע, ואני מת על זה".

דובים וגולגלות מהלכים בין העולמות. מחוץ להופעה בסיבוב הפרידה, 2015 (צילום: GettyImages)

יש אלמנט נוסף במוזיקה של הגרייטפול דד שמקנה לה תכונה רוחנית: היא נצחית. בזהירות המתבקשת אפשר לדבר על המוזיקה של הלהקה במונחים של נצח. כפי שבטהובן כבר לא איתנו אבל המוזיקה שלו ממשיכה להיות מנוגנת בקונצרטים ברחבי העולם, כך גם שירי הגרייטפול דד. בארצות הברית פועלות עוד משנות ה־70 להקות רבות שמנגנות אך ורק חומרים של הלהקה – חלקן מתקופות ספציפיות, חלקן משחזרות באופן מדויק את הציוד כך שיתאים לשנה מסוימת, אל חלקן מצטרפים מדי פעם חברי הלהקה הנותרים, והקהל שפוקד את ההופעות מתייחס אליהן ממש כאילו הוא הולך לקונצרט של הגרייטפול דד. השירים, שרובם מבוססים על מוזיקה אמריקאית שורשית, כאילו היו שם מאז ומתמיד כפולקלור בעל מעמד מיתולוגי.

בריאיון מ־2016 ניסח את זה היטב גיטריסט הלהקה בוב וויר, ונתן תוקף לתחושה שהמוזיקה הזאת תתקיים לנצח: "חלמתי שאנחנו על הבמה ולפתע מצאתי את עצמי עומד חמישה מ' מאחורי הראש שלי, מביט בעצמי מנגן, ואז הסתכלתי בג'ון מאייר. השיער שלו היה אפור וזה היה 20 שנה אחר כך, ואז הבטתי בעצמי. עמד שם מישהו עם שיער חום-בלונדיני בשנות ה־20 המאוחרות שלו. זה לא היה אני, זו הייתה המוזיקה שממשיכה בלעדיי".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: d270ae6c61fb1d0