טיים אאוט timeout

דקלון מקבל את תואר יקיר העיר ת"א; "אם אני מקבל את הפרס, זה אומר שדברים השתנו. הדלת פתוחה"

| מאת: אמיר סומר

המוזיקאי פורץ הדרך מתגעגע לכרם של פעם אבל מברך על כל שינוי. ריאיון ליום העצמאות

  • https://static2.timeout.co.il/media/2017/04/sizes/daklon28114_h_wo_680_382.jpg
דקלון (צילום: יח"צ)

עיריית תל אביב-יפו מעניקה את תואר יקיר העיר מדי שנה, מאז 1976, לאישים שונים כאות הוקרה על פועלם הציבורי. התואר מוענק אחת לשנה בטקס ביום העצמאות ל-12 אישים, כמספר שבטי ישראל. השנה מתווסף לרשימת הכבוד, בשעה טובה ומוצלחת, יליד העיר ואחד האנשים שעיצבו את התרבות התל אביבית והישראלית: הזמר דקלון, או בשמו האמיתי יוסי לוי, סולנה לשעבר של להקת צלילי הכרם ומוזיקאי ותיק ופורה בזכות עצמו, שהוציא עד היום יותר מ-40 אלבומים.

"מטבע הדברים זה דבר מאוד מרגש", מספר דקלון על הבחירה. "האמת, לא ציפיתי לזה. זה בא לי בהפתעה אבל אני קודם כל מודה לה' שזכיתי, וגם לכל מי שעמל ותמך להכניס אותי לתמונה. לכל מי שזכר אותי".

דקלון (73, נשוי + 5) נולד לפני קום המדינה, והוא זוכר את העיר העברית הראשונה היטב עוד מהימים ההם. הוא ראה אותה עוברת שינויים תרבותיים וארכיטקטוניים. לדבריו, הוא מודה לה' על כל שינוי, אבל לא יכול להסתיר את געגועיו לתל אביב הישנה והטובה, ובמיוחד לכרם התימנים של פעם, לפני ההיפסטריזציה והג'נטריפיקציה.

"פעם זה היה ממש כמו משפחה", הוא מספר. "כשהיית מגיע לכרם היית מרגיש שמישהו מחבק אותך. כולם הכירו את כולם. אבל עם הזמן באו תושבים חדשים וזה כבר לא מה שהיה. המקום אותו מקום, למרות השינוי החיצוני, אבל האווירה היא משהו אחר בגלל האנשים החדשים שהגיעו ואלה שעזבו או מתו. יש לי שיר על הכרם שכתב המשורר מאיר ויזלטיר ששמו 'זכרונות בכרם'. הוא מספר את הסיפור של השכונה של אז. אבל הכל רק זכרונות, ואין מה לעשות".

הבחירה בדקלון ליקיר העיר לא באה בחלל ריק. בשנים האחרונות התגברה מאוד המודעות לגזענות הסמויה והלא תמיד מודעת במוסדות המדינה. תופעות תרבותיות כמו "ערס פואטיקה", הקמפיין לחשיפת פרשת חטיפת הילדים עולי ארצות ערב וגם המודעות ההולכת וגוברת במסדרונות הכנסת לסוגיה עשו את שלהם. בשנים האחרונות עלו מספר תלונות לגבי הבחירה בגברים אשכנזים כאוכלוסיה העיקרית שמועמדת לתואר, כך שקבלתו של דקלון את האות אולי מסמלת שינוי.

"בסופו של דבר הדברים נעשים נכון, אבל בהתחלה היו כאלה שהתנכרו לסוג המוזיקה ולעדות שלנו", הוא אומר. "דברים השתנו. אם אני מקבל את הפרס הזה אז זה אומר שהדלת בעצם פתוחה. זה לא היה ככה, לאנשים היה קשה לקבל, אבל בסוף מתרגלים לזה בטבעיות".

איזה זכרון הכי מהדהד לך מתל אביב הישנה?

"אני זוכר אפילו את טביעת אלטלנה. הייתי בסביבות גיל ארבע. היינו בכרם וכולם צעקו 'יש משהו בים! אתה חייב לרוץ לשפת הים!'. היה שם גדר מברזל וכולם נשענו עליה עד שנפלה וקרסה. אני זוכר שאחותי שברה את הרגל ושמו לה גבס בגלל זה. אבל התמונה שאני הכי זוכר זה את האונייה מעלה עשן".

דקלון (צילום: יח"צ)

"פעם לאנשים היה קשה לקבל, אבל בסוף מתרגלים לזה בטבעיות". דקלון (צילום: יח"צ)

איך היית בתור נער תל אביבי?

"בכרם היה לכל אחד כינוי. אני הייתי דקיק ורזה ותמיד כשהיו משחקים תופסת ומשחקים של זריזות ומהירות היו בוחרים בי. לכן הדביקו לי את הכינוי דקלון. הייתי מתלבש לפי הסטייל של התקופה ההיא. עם התספורת פרופלו וכל הדברים האלה. הערצתי את אלביס פרסלי בזמנו. היינו בורחים והולכים לקולנוע 'מתמיד' בתל אביב. 'רוק בבית הסוהר' וכל הסרטים האלה הוקרנו, וזה היה טירוף. אספתי את כל התקליטים של אלביס והם מול העיניים שלי גם כרגע. אבל הכל נחלת העבר. איזה קטעים, איך שהייתי מטורף בזמנו. הייתי חולה על קולנוע בזמנו. פעם לראות סרט היה משהו, חוויה, אבל הדברים האלה כבר לא יחזרו, אין מה לעשות.

"אני רוצה להגיד לך שלפעמים אני חושב על העבר ואני מרגיש שאני נזכר בגילגול אחר של. זה כל כך שונה, העולם היה אחר ובגלל זה אני מרגיש ככה. היתה עלייה של אוכלוסיה אחרת והאווירה השתנתה מאז. היום זה הולך יותר לכיוון אמריקה מאשר ל'כולם מכירים את כולם'".

השנה אבדנו את אהובה עוזרי, שהייתה גם קשורה לעץ המשפחתי שלך.

"בכרם כולם הכירו את כולם ואז נוצר מצב שאחיה של אהובה ז"ל הכיר את אחותי והם התחתנו. עכשיו הם גרושים. האמת היא שכל השנים הדרכים של אהובה ושלי לא נפגשו. כשהייתי בצלילי הכרם היא הייתה במסלול אחר, של סוליסטית. אבל לפני הפרסום של שנינו שיתפנו פעולה, ואז בסוף המסלול שלה חזרנו לקשר, ממש רק בסוף חייה כשחזרנו לצחוק ביחד. מטבע הדברים אני חושב שיש צער שהיא הלכה. גם כשהיא חלתה היה קשה, אבל איך אומרים בצרפתית: סה לה וי".

אהובה עוזרי (צילום מסך)

"מצטער שהיא הלכה". אהובה עוזרי

"עם הזמן בנאדם חושב על העבר, איך היה ומה היה. אבל צריך לחיות את ההווה", הוא אומר. "אין מה לעשות. אני כמו כולם. מתגלגל, ברוך השם אני עוד מתפקד. אני מקווה שנהיה בריאים. שתדע, כשאתה מתבגר כל יום שאתה בחיים זה כמו לפחות חצי שנה של אדם צעיר. זה ממש ככה בהרגשה. אני זוכר שכשהייתי ילד אבא שלי היה חוזר הביתה ואומר לאמא שלי 'שמעת מי הלך?'. כשהוא היה אומר את השם של מי שהלך אמא שלי היתה מתחילה 'יו יו אללה ירחמו מסכן מסכן'. היום אני עושה לאשתי מה שההורים שלי היו עושים: 'שמעת מה הלך מהחברים שלנו?'. יא אללה, אני משתגע מזה".

עם כל זה, ממרום גילך, מה הדבר הכי חשוב בחיים האלה?

"שני דברים: 1. להיזהר מכל דבר ומכל אחד. 2. איך אומרים בערבית? 'תחייך לעולם והעולם יחייך אליך בחזרה!'. אם אתה מקרין טוב, תקבל טוב".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: c422d06bb