טיים אאוט timeout

מצנח מנייר: האלבום החדש של נינט לא מממש את ההבטחה

| מאת: שי סגל

המעבר של נינט לארה"ב היה אמור לסדר הכל. היא כתבה, הלחינה והשתפשפה לא מעט. עד שבשבוע שעבר הגיע "Paper Parachute", שאמור היה לשקף את הישועה ששמה אמריקה. אז למה זה לא קרה?

נינט טייב (צילום: יפעת גריצמן)

תכליתן של פרידות, כשאין בהן עיכובים וצער עמוק מדי, היא בשחרור. להשאיר חפצים מאחור. להופיע ולהיעלם. להופיע שוב. לא לתת דין וחשבון. זאת העלילה שלך, תשלטי בה. תעזבי ללוס אנג'לס, תעשי פרוגרסיב רוק ושכולם יתפוצצו. ואם פעם השחרור נראה כמו מרד נעורים שמתנהל בעצלתיים, סימפטום של חולי בזמנים של פוסט-ריאליטי, היום הוא כבר הגיוני.

עבור נינט, כמו בשביל יוצרים אחרים, ישראל היא הזירה האמנותית הכי גרועה לפעול בה, או בין הגרועות ביותר. היא מסוכסכת, חיוורת, א-פוליטית ונהנית להקריב קרבנות. באל.איי יש אקלים ים-תיכוני, תעשיית בידור משגשגת ואוכלוסייה שמעולם לא צפתה בגמר "כוכב נולד" הראשון, דהיינו חתיכה מגן עדן. עכשיו תקחי את החזון ואת הגיטרה, תשבי מתחת לעץ דקל ותכתבי שירים איקוניים שיכילו אמת פנימית. בעולם מבאס פחות, האלבום החמישי של נינט, "Paper Parachute", אמור היה לתפקד בדיוק ככזה. אבל כיף לחוד ומציאות לחוד.

Paper Parachute, נינט טייב

כיף לחוד ומציאות לחוד. האלבום החדש של נינט

הדיסוננס התודעתי האכזר ביותר בהקשר של נינט מתבטא בצורך של הקהל הישראלי "להעמיד אותה במקומה", כשמולו הצורך של מבקרי המוזיקה לסמן אותה כיוצרת מעניינת וייחודית. הסיבה לפער ברורה: סוגיית ה"אותנטיות", שעצם קיומה התחיל כבלתי נסבל והפך למייאש. הדיון הזה חזר שוב ושוב ונשחק עד העצם, עד שעמום. זה קרה ב"קומוניקטיבי" שיצא ב-2009, חזר ב"Sympathetic Nervous System" מ-2012 ושוב ב"כל החיות ידעו" מ-2013. תוסיפו לזה כותרות של מדורי סלבס וקיבלתם זן נלעג בעל כורחו, שכמותו יש רק במערב הרחוק. אז לשם היא נסעה, למערב המתחזה פחות והמכיל יותר.

והרילוקיישן הזה, שיש בו פוטנציאל חרדה גבוה, הביא את נינט לריכוז הכרחי. היא כתבה, הלחינה והשתפשפה לא מעט במועדונים ברחבי ארצות הברית לצד המפיק והשותף לחיים יוסי מזרחי. בהרבה מובנים, זה היה קוסט טו קוסט מהחלומות, והכל זז כמתוכנן. עד שבשבוע שעבר הגיע "Paper Parachute", שאמור היה לשקף את הישועה ששמה אמריקה, אבל עובר אך ורק כהמשך מתון של האלבום מ-2012. לא ש"Sympathetic Nervous System" היה רע, אבל חוץ מעצבים רופפים לא היו בו מטענים שמענג לפרק.

כזה הוא גם הנוכחי, עם שינויים קוסמטיים קלים. חמשת השירים הראשונים, הבולטים והטובים יותר באלבום, אגרסיביים מאוד וטבועים ברוח של פי ג'יי הארווי וקווינס אוף דה סטון אייג', במיוחד "Subservient" ו"Elinor". האחרים חולפים ונעלמים. הבעיות הן לא רק באיכות השירים, שסובלים מדימויים משומשים ותמות שכבר מוצו באלבומים הקודמים, אלא גם בהפקה; הקודר הוא קודר, הפרוגרסיבי הוא פרוגרסיבי והאוריינטלי הוא אוריינטלי, אלא שהחיבור של כל המרכיבים יוצר שלם שצריך היה לעבור מיקס נוסף – כזה שאין בו אוויר ניינטיזי דחוס, עם סאונד פחות גרנדיוזי ומרחב שמאפשר לווקליות הוורסטילית של טייב להתבטא גם מחוץ לפזמונים מפוצצים.

בשלב הזה, לא יהיה מוגזם לקבוע שמדובר בפאזה מעניינת בקריירה של נינט, שאמנם לא הוציאה אלבום מופתי – אבל הנויז והאינטנסיביות ממשיכים להתאים לה ומקבעים שוב את כתר ההבטחה שהונח על ראשה לפני שנים. סיטואציה מבלבלת ומלחיצה להיות בה, ודאי שבאלבום חמישי, וסימן נוסף לכך ההחלטות שתעשה מכאן, כנראה, יהיו גורליות.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: f2fadbfc0df0