טיים אאוט timeout

האש הבלתי נשכחת

| מאת: יואב בריל

מפופ סימפוני מזכך ועד דאנס רוק סוחף - האבולוציה המוזיקלית של ארקייד פייר היא משל על האינדי רוק בעשור האחרון

 2004 הייתה שנה לא רעה לרוק, ובכל זאת, קשה להגיד שהעולם חיכה בקוצר רוח לאלבום רציני ועצוב מקנדה שנשא את השם המסחרי "הלוויה". אם כבר גיטרות, הקהל אהב אותן יבשות ודוקרות ברוח גל הלהקות החדשות שהחזירו את הסקס אפיל לרוקנ'רול, או בשירותם של שירי פופ קלי משקל שמיעטו בחפירות והצטיינו במכירות. למשל הקילרז החתיכים, פרנץ פרדיננד עם חליפות הדיור שלהם, או דה דרקנס, שגרפו כל מיני פרסים שהיום קשה להבין בסיועו של גלאם רוק מהגיהנום. ובאמת, כשארקייד פייר הוציאו בספטמבר של אותה שנה את "Funeral" דרך הלייבל הצנוע Merge, האלבום לא התקבל בתשואות מיידיות, ואת מעמדו הרם רכש רק אחרי חודשים של ביקורות מתפעלות ובאז שהלך והצטבר.

מול הלהקות הפופולריות של אותה תקופה ארקייד פייר נשמעו רציניים להחריד, יומרניים ומרוכזים בשכונה הפרטית שלהם, שבאלבום הראשון סבלה ממקרי מוות רבים של קרובי משפחה. אבל "Funeral" עשה את שלו לאט וביסודיות, וכמו תפילת גוספל החזיר בתשובה עוד ועוד עוברי אורח אקראיים. הוא עשה את זה בעזרת צליל רוק נטול היררכיה, "קהילתי" באופיו ולכן מזמין מאוד. תופי מארש גדולים התערבבו בפעמוני חג. כלי הנשיפה והמיתר נשמעו יותר כמו תזמורת נוער חובבת מאשר סקציה של נגני אולפן משויפים, והפזמונים ההמנוניים הושרו בקול אחד ויצרו חוויה מזככת. לסגנון הזה היה כבר שם – "Chamber Rock", עם שורשים שנטועים עמוק בפופ הסימפוני של הסיקסטיז. להקות אחיות דוגמת הדצמבריסטס וברוקן סושל סין שילבו גם הן כלים מסורתיים מהצד המושלג של אמריקה בהצלחה לא מבוטלת. אבל "Funeral" הפך את הצליל של צפון אמריקה להצלחה גדולה מתמיד, ועל הדרך סייע לקדם את הסצנה כולה.

עכשיו כל מה שנשאר כדי להעצים את הרוח הדתית היה לקחת את המוזיקה פיזית אל תוך כנסייה – וזה בדיוק מה שקרה ב"Neon Bible", אלבום ההמשך שהוקלט בחלל כנסייתי ישן בעיר קוויבק. עוגב גדול, הלוויתן של ממלכת הכלים, חיבר את העיסוק הביקורתי של האלבום באמריקה אל שורשיו הדתיים של הרוקנ'רול. והייתה גם השפעה חדשה, של מוזיקאי אחר שלקח על עצמו בעבר את תפקיד נביא הזעם של אמריקה; שירים כמו "Antichrist Television Blues" ו"Keep the Car Running" הדהדו בלי להתבייש ברוס ספרינגסטין, עם אנרגיה של רוק פועלים בסיסי שלקחה את הלהקה צעד נוסף אל מרכז האמריקנה.

"The Suburbs", אלבום השיבה אל ילדות חולמנית בפרברים האמריקאיים, תואר על ידי וין באטלר כ"ערבוב של דפש מוד וניל יאנג" ובהתאמה שאל אל תוך שירי קאנטרי־רוק מלודיים אלמנטים משנות ה־80 הסינתטיות. הספקטרום הרחב של "Neon Bible" הצטמצם לחדר השינה הקטן של המתבגר הפרברי ולצליל יבש ואינטימי יותר. אבל היה גם את "Sprawl II (Mountains Beyond Mountains)", עם שפע מקלדות נוצצות וחדוות פופ שציירה את רז'ין שסיין, הצלע הנשית־צרפתית של ארקייד פייר, בתפקיד סינדי לאופר של הלהקה. ביצוע חי לאותו שיר שהגיע קצת אחר כך ואירח את לאופר עצמה, עזר לסגור את המעגל.

בנקודה הזו החיבור לג'יימס מרפי, איש אל.סי.די סאונדסיסטם ולייבל הדאנס־רוק המשפיע DFA כבר לא נראה כל כך מוזר. "Reflektor" , שיר הנושא של האלבום החדש, האיר את הנקודות המשותפות של שתי הלהקות שתפקדו במהלך העשור כעמודי התווך של האינדי האמריקאי – הקצב הנחוש של התופים, ההגשה הרגשנית־פגיעה והנטייה לנפח שירים לממדים אפיים. באסתטיקה החדשה־ישנה של ארקייד פייר יש רמזים לאמביינט המלנכולי של טוק טוק כמו גם לגיטרות הקרות של ניו אורדר ולהקות ניו וייב דומות שחיברו רגש למכונות. אלמנטים ריתמיים שהזוג בטלר־שסיין אימצו אחרי ביקור משפחתי בהאיטי נותנים לעסק טוויסט לא צפוי של כלי הקשה מתכתיים, מהלכי גיטרה קאריביים ומקצבים סינקופטיים שמכוונים לרגליים. על פניו ההשפעות האלה מצטברות לשעטנז משונה. אבל מבחינה תמתית הן דווקא הולמות את"Reflektor" , האלבום הראשון של ארקייד פייר שמתרחק מהפרבר ומהיבשת האמריקאית כדי לחפש חיים חדשים, תמתיים ומוזיקליים, בשכונות אחרות לגמרי.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: abf6601