טיים אאוט timeout

תקשיבו רגע: אלה המוזיקאים הכי טובים ומעניינים היום בתל אביב

| מאת: נדב נוימן, שי סגל

הפיד שלנו מתפקע ממוזיקה מעולה שנעלמת בין כל הרעש. אלה המוזיקאים שאסור לכם לפספס. תעשו פליי

חומר אפל

חומר אפל (צילום: יותם מנדה לוי)

מה: מוזיקה סקסית לגילמניסטים

למה: עירא נוסבאום (לילי פרנקו) ונדב דירקטור עושים תחת השם חומר אפל את המוזיקה הכי מחרמנת היום בישראל – היא סופר מודעת לעצמה, אבל כנה מאוד ובלי טיפת ציניות. מתחת לעטיפה ספייסית של סינתסייזר ושכבות של אפקטים מסתתרים שירי פופ צ'יזיים אבל קסומים שתרצו לשים ברקע בלילות משותפים. בהופעות הם מצליחים לשלב באופן אינטליגנטי מאוד אווירה של בין הסדינים ורטרו היפסטרי עם מסעות בחלל.

יעל איזנברג

יעל איזנברג (צילום: הילה בן בנימין)

מה: פולק ישראלי עירום עד פחד

למה: השנה היא 2004, רוחו של אליוט סמית' שורה על הכל, האינדי-פולק חי כמו מלך ומשאיר אבק לתתי הז'אנרים האחרים. בעצם השנה היא 2018 ויעל איזנברג נופחת אוויר בבלון שהיה פעם האינדי-פולק הישראלי והזר ומזכירה כמה זה יפה – הנפש מיוסרת, ערוץ הקול דומיננטי, יש נגינת ארפג'ו על האקוסטית וכדי שזה לא יהיה לגמרי אולד-סקול, המפיק יונתן לויטל דוחס בכל זה מתח עתידני. סביר שזה לא הוקלט על טייפ ארבעה ערוצים, אבל נאהב את זה גם אם כן.

בנות לוציפר

בנות לוציפר (צילום: מיכאל לירן)

מה: מרסדס בנד פינת מייק פאטון

למה: עולם האינדי מלא בביישנים ולכן כל המרבה בגלאם הרי זה משובח. ב-EP הטרי שלהם בנות לוציפר נוסעים על רכבת שדים של רוקנ'רול מגוון להפליא שמשלב בין תיאטרליות (ווקלית וחזותית), מוטיבים שטניים, הומור ושימוש מהטובים שנשמעו במחוזותינו בדיסטורשנים. לא פלא שגיא שמי רץ להפיק אותם בלי לחשוב פעמיים. נראה אתכם שומעים את ה-EP "מלכת בכורות" ולא מסתובבים אחר כך ימים ושרים לעצמכם "אני הבת של לוציפר".

קים אין דה סאן

קים אין דה סאן

מה: הדבר הכי אופטימי שתשמעו

למה: מיקה שדה (שרוחה של קייט בוש התגלגלה בה) ואוראל תמוז (אומללה, קידס פליי) מובילים את הפרויקט הזה שיכול למחוק את הפרצוף תחת גם משוכני האוצר האדוקים ביותר. קים אין דה סאן עושים פופ-אלקטרוני-רוחני עם וייב של פרחים ופרפרים, ועם ברייקים שגורמים לגוף לכופף מפרקים שלא ידעתם שקיימים. הקליפ לשיר "Light of God" שלהם שצולם בפרויקט אינדיסיטי הוא אחד הדברים היפים שנעשו כאן לאחרונה.

אנטיגונה רקס

אנטיגונה רקס באינדינגב (צילום: ג'וד מוסקוביץ)

מה: מחאה שהנושא המגדרי בה הוא רק בונוס שמנמן

למה: אנטיגונה רקס – תמר קוקי אריאל, יהוא ירון וסתו בן שחר – הם אשפי הבוז. הם בזים בצרחות גרוניות למשטרים דכאניים, לכיבוש, להומופוביה, לגזענות, לסקסיזם. נדירים הסולנים/סולניות ששרים משפטים כמו "אם כולכם תוציאו את הראש ממעמקי התחת / תוכלו להיות מאושרים / לפחות לא שוטרים" בקול של שד מטאליסט שבלע כמות גדולה מדי של ספידים – ועדיין מפיצים כל כך הרבה אור וחמידות.

אולי דנון

אולי דנון. צילום: גוני ריסקין

אולי דנון (צילום: גוני ריסקין)

מה: נער ששר על שפיכת זרע בכבדות האופיינית לאקזיסטנציאליזם

למה: מתחת לגיל 20, במרכז תל אביב ובהנחיה צמודה של שלום גד – אולי דנון יושב וכותב את שיריו שעוסקים בממדים של מוזיקאים מתחכמים בגילו; הנרקיסיסטי, הקיומי, האנושי. כמו שאפשר לצפות מתלמידו החכם של גד, המילים של דנון הן החלק המרכזי באלבום "שתיקת האדמה" שיצא ב-2016 ויצר רעידה קצרה אך מוצדקת באדמתם של חובבי הז'אנר. ההשערה שלנו: דנון ילך ישר לגילמן, ילמד פילוסופיה ואז יעבור לכתוב מוזיקה פוליטית, דחוסה ורועשת. יאללה.

Geshem

Geshem (צילום: Gaya's Photos)

מה: סול-פוסט-רוק אלקטרוני מהפנט

למה: גשם היא הסופרגרופ הנוכחי של עולם האינדי, עם שוזין, יונתן אלבלק ואביב כהן. יחד הם (עוד) שלישייה שעושה מוזיקה מורכבת ששואבת ממוזיקה שחורה וג'אז כמו שהיא שואבת מרוק מתקדם ואלקטרוניקה, אלא שבניגוד ללהקות אינסטרומנטליות כמו טייני פינגרז וטאטרן מבנה השירים אצלם ארצי יותר ויש – שימו לב – שירה, שלוקחת את הדבר היפהפה הזה למחוזות של פורקופיין טרי ברגעיה הטובים ביותר. צפו לאלבום המתקרב שלהם – "Sungazing".

סילבי ז'אן

סילבי ז'אן

מה: פופ מכונס שיתקע אתכם בטריפ ממש סבבה

למה: מלבד היותה הכדורגלנית הישראלית הגדולה ביותר בכל הזמנים, סילבי ז'אן היא גם הלהקה של בן אבגיא, עדן אטד, דוד גורנשטיין, גיא סטריער ואלי אוריאן. עם השפעות בריטפופ והקפדה על סאונד חולמני שאמור לשרוט את החזות הפופית, סילבי ז'אן מייצרים מוזיקה שמתמקדת באווירה פסיכדלית-מתוקה, אבל עדיין מעוררת מחשבה. זה יפה כמו שזה נשמע.

AGE

AGE, נועם הלפר (צילום: מוריה נבה)

מה: אלקטרוניקה אינטליגנטית, סמיכה ומעיפה

למה: נועם הלפר נע כבר כמה שנים מסביב לתחום המרכזי של האינדי הישראלי (והירושלמי ליתר דיוק). בפרויקט החדש שלו נראה שהוא הגיע למקום שנוח לו, וזה מתבטא במוזיקה: אלקטרוניקה חיה ולא מנוכרת, חושנית מאוד, אפלה במידה, כזו שגורמת למאזין לנוע כמו נחש עם כל הגוף מול האהבה שהלפר עושה עם הסינתים. אנחנו רוצים מחויבות כזו מכל המוזיקאים שיוצרים כאן אינדיטרוניקה כזו.

רועי חרמון

רועי חרמון (צילום: ורה בלו)

מה: הרוח מאחורי האינדי הקוסמי הישראלי

למה: כסולן ארמון, כחבר טיגריס, כמפיק וכמוזיקאי סולו, חרמון הופך את הישראליות של אביתר בנאי, של מרפסות תל אביביות בצהרי שישי, של מצפים בגליל, של ימי הולדת בחצר במושב בשנות התשעים, לבועות סבון שמרחפות בצבעי פסטל שרופים מעל העיר. יש בו משהו רוחני אבל לא טרחני, ולמרות ההשפעה הברורה של בנאי (שאיתו הוא מנגן) הצליל שלו מאוד מקורי וייחודי. אלבום הסולו שלו "גמביה" הוא פנינה של ממש.

חשש אמיתי

חשש אמיתי

מה: פוסט פאנק ישראלי (כבר לא) מצוי

למה: המינימליזם הניו ווייבי של חשש אמיתי, הרכב שחשוד בהזדהות עמוקה עם להקות כמו פאלפ ופלסיבו (בנוסף לתיבול ממקורות חדשים יחסית כמו דה ווקמן, הנשיונל ונעם רותם), הוא בין הרפרורים המקומיים המוצלחים יותר לתעשיות הרוקנ'רול של תחילת האייטיז. המוזיקה שלהם נאמנה למקורות; רזה יחסית אבל לא בלתי מתוחכמת, עם ריפים מהירים ומדבקים כמו ב"פנטוזים על מזמוזים". אבל עזבו את הרגרסיה וההשפעות, רק בשביל השם המדויק והנהדר – חשש אמיתי – שווה לבדוק אותם. יותר מפעם אחת.

סאל חרדלי

סאל חרדלי (צילום: בן קלמר)

סאל חרדלי (צילום: בן קלמר)

מה: קחו נשימה! הארדקור-פאנק-ארט-רוק-נויז-מטאל-אוונגרד-ג'אז

למה: הרקע המוזיקלי של חברי סאל חרדלי רחוק מאוד מהרוקנ'רול הקלאסי: ההרכב בן העשר גדל על ג'אז ופוליריתמיקה. משם, סביר להניח, באה הגישה הטבעית לאימפרוביזציה ופראיות – והאבולוציה המוזיקלית היתה בלתי נמנעת. במקום להרחיק עד לאסיד ג'אז ולעצור, הם רכבו על גלי הדיסטורשן וקיפצו בין מטאל לאוונגרד, בין פאנק לנויז וכו'. הרעש העשיר והמוזיקלי של סאל חרדלי יכול להיגמר בקקפוניה, אבל תמיד יהיה בו סוג של הגיון, והם יגישו לכם – בליווי טקסטים ישראלים – תערובת של כאוס וסדר.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: f2fadbfc0df0