טיים אאוט timeout

ווסט זוהר: קווים לדמותו של קניה ווסט, המוזיקאי העקשן בעולם

| מאת: מתן שרון

ראפרים הרימו עליו את האף, מפיקים חשבו שהוא נודניק ואובמה קרא לו "חמור". אבל קניה ווסט חפר, באמביציה חסרת תקדים ושכנוע דתי בכך שהוא צודק תמיד, את הדרך שלו לפסגה. ועכשיו? כולנו באמת יכולים לקפוץ לו

  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/08/sizes/GettyImages-474033036-h_wo_680_382.jpg
  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/08/sizes/2uig41u-h_wo_680_382.jpg
גו ווסט. קנייה ווסט. צילום: GettyImages

לקניה ווסט לא אכפת מה אתם חושבים. למה שיהיה לו אכפת? הוא קניה ווסט. לקניה ווסט יש רק יועץ אחד: קניה ווסט. הוא יודע טוב יותר מכם מה אתם צריכים. לא מספיק? אז הוא גם חוצפן מספיק בשביל להגיד לכם את זה בפנים, בעידון של משאית: בשיר הפתיחה של האלבום הכי לא מסחרי שלו ("On Sight", מתוך "Yeezus"), הפזמון הקצרצר, קבור בין ראפ אלים על רקע טכנו לייזרים, מקהלת ילדים ששרה בכניעה הוא "הו, הוא ייתן לנו את מה שאנחנו צריכים/ זה עלול להיות לא מה שאנחנו רוצים". מתנשא? יומרני? דושי? כן. אבל נכון. הוא לא הרוויח את זה בזכות כישרון או גאונות, אלא על שלושת היסודות שעליהם הוא נשען לאורך כל הקריירה שלו: שאפתנות חסרת תקדים, מסירות בלתי נלאית לחדשנות וזוג הביצים הכי גדול בתעשייה.

ווסט הוא אחד מיוצרי הפופ היחידים שברור שאין אדם אחר שמוביל את הקריירה שלו או אפילו מייעץ לה. מהיום הראשון הוא עושה אך ורק מה שהוא רוצה. גם כשזה עולה לו בסירובים ובנזיפות מכל מי שהיה סביבו, גם כאשר צחקו עליו ועל חוסר הכישרון שלו וגם כשהפך לזמן מה לאדם השנוא ביותר באמריקה – עד כדי כך שהנשיא אובמה קרא לו "חמור". כיום, יותר מעשור לאחר שסוף סוף ניצח במערכה על הזכות להיקרא כוכב על וכשהוא אוחז במעמד בלתי מעורער של הראפר־מפיק הכי מוכר בעולם, אפשר גם לומר שהוא צדק כשבחר לא להתייעץ עם איש מלבד עצמו.

יומו של הנודניק

מכל אדם אחר שהיה שומע כל כך הרבה "לא" בחיים, היה ניתן לצפות לקצת יותר צניעות, אבל השילוב של נרקיסיזם, אמביציה ואמונה נחרצת בצדקת דרכו מכתיבים התנהלות אחרת. כל סירוב רק גרם לו להעמיק את הביצור שלו בעמדתו. אובמה צדק: כמו חמור. בניגוד לראפרים אחרים שבאו מרקע קשה, הרעב של ווסט מבוסס על שכנוע פנימי אינסופי בכך שהעולם חייב לשמוע את מה שיש לו לומר. מה שמדהים הוא שהוא הפך את המחשבה המגלומנית הזו למציאות.

הדרייב הבלתי נלאה היה שם מהרגע הראשון. בניגוד לאגדות רבות של ההיפ הופ, קניה מעולם לא היה כישרון בלתי מלוטש שנחשף עוד בילדות. לא היה שם גילוי מזהיר ובעקבותיו נסיקה לשמים. זה סיפור של נודניק: לא סקסי, לא ממותג, לא מזהיר. אבל הנודניק הזה ידע כבר בגיל 12 שהוא רוצה להיות הראפר הכי גדול בעולם. הייתה רק בעיה אחת קלה: הוא לא היה כזה טוב. ווסט הצעיר היה בולע מילים, כותב על דברים שהוא לא הכיר ובכלל, היה חסר ייחוד כראפר. אבל לא קניה ווסט ייתן לעובדות לעצור אותו.

הוא רדף אחרי מפיקים שילמדו אותו את המלאכה עד שהצליח להסתנן לאלבום המופת של ג'יי זי "The Blueprint" כמפיק, שם גנב את ההצגה. כשהוא כבר הפך למפיק הכי מבוקש בז'אנר הוא ניצל זאת כדי לעקם את זרועה של חברת התקליטים של ג'יי זי, רוק־א־פלה שתיתן לו חוזה כראפר – רק כדי שלא תאבד אותו כמפיק. בינתיים הוא למד מכל הראפרים שהקיפו אותו, הציק להם עם שירים וניצל כל הזדמנות כדי להשתפר ולהגיע לרמה שאליה שאף. ב־2004 העבודה הקשה התנקזה לאלבום הבכורה "The College Dropout", שהגיע למעמד פלטינה. זה הטוויסט בסוף הפרק: כל הזמן הזה, קניה צדק.

אמביציה יכולה לעשות ממך ראפר טוב, אבל לא מצוין; בטח שלא מוזיקאי פורץ גבולות. אז הוא ניגש לעבודה. שנה לאחר מכן, קניה הוציא את "Late Registration", עם סאונד מהודק וקולנועי יותר, ואז את "Graduation" האצטדיוני, "808s & Heartbreak" המינימליסטי ושובר הלב, את אלבום הכמעט־קונספט "My Beautiful Dark Twisted Fantasy" המושלם והכאוטי וקינח, נכון לעכשיו, ב"Yeezus", המאתגר על גבול הקקופוניה, אלבום ספק נוראי ספק גאוני.

להאכיל את החיה

לאן מכאן? אף אחד חוץ מווסט לא יודע מה יהיה הכיוון הממשי של האלבום הקרוב שלו, שכרגע קרוי "SWISH". לפרקים, נראה שגם ווסט לא יודע. השיטה שלו היא לא לדעת, אלא לחפש. בעשור שחלף מאז אלבום הבכורה שלו, הרגע שבו הגשים את החלום הילדות שלו, הוא לא מפסיק להגשים חלומות חדשים, וליצור עוד חלומות כדי שתהיה לו דרך להעסיק את הדרייב הבלתי נגמר שלו. לפעמים זה נראה כאילו הוא מאכיל איזו חיה.

קניה ווסט יכול להיות כוכב הפופ הגדול ביותר בעולם ועדיין להיות שרוי באיזשהו מאבק פנימי, ללא סוף נראה לעין באופק. זו בדיוק הסיבה שהוא מרגיש שיש לו את הזכות לעשות מה שהוא רוצה. אדם כמוהו, שהוכיח שוב ושוב למבקרים ולהייטרס שרק קניה ווסט יודע מה טוב בשביל קניה ווסט, מרגיש שהוא יכול לעשות הכל – ושאין לו על מי לסמוך. החלק הראשון מוצדק, השני לא בהכרח. כמו מייקל ג'קסון בזמנו, הגישה פורצת הדרך והמעמד הבלתי פגיע לכאורה הובילו אותו גם לאבד את דעתו מפעם לפעם. זה אומר שפה ושם מתפלקות לו התפרצויות לבמה עם גנבת מיקרופונים לטיילר סוויפט, אמירות מרעישות בסגנון "לא נתנו לי את הפרס כי אני שחור" או האשמת הנשיא בוש בגזענות (אחרי אסון קתרינה). אבל זה חלק מהחבילה.

אותו טירוף שמניע אותו לעשות את כל הטעויות הללו הוא גם זה שמאפשר לו לנטוש את הסגנון המוכר שלו בשביל אלבום שעוסק כולו בשברון לב ובמכונות תופים משנות ה־80, לצעוק על אדוני העולם ולהיות אדון העולם בעצמו. אין עוד אמן שיכול להשיק בו זמנית זוג סניקרס יוקרתי בעיצובו ושיר שיוצא נגד העבדות הקפיטליסטית של האדם השחור המודרני ולא לא לצאת צבוע.

כי מי יגיד היום "לא" לקניה ווסט? אחרי לייבלים שדחו אותו, מורים שזלזלו בו, ראפרים שרק רצו אותו כמפיק ואנשי תעשייה שצחקו על החזון שלו, ווסט הוכיח שוב ושוב שהוא באמת יודע יותר טוב מאיתנו. או שסתם יש לו מספיק דרייב, רצון לחדש וביצים כדי להפוך שקרים ופנטזיות לאמת.

קניה ווסט, אצטדיון רמת גן, רביעי (30.9) 199־650 ש"ח. להזמנת כרטיסים

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 72510cdc125ed2