טיים אאוט timeout

צעיר הוא כבר לא ימות: זאב טנא מפויס יותר, אך המחאה עוד בוערת בו

| מאת: נדב נוימן

רגע לפני גיל 70, לקראת אלבום חדש, ועם צעקה שהולכת ומשתכללת, זאב טנא הוא אחד האנטי כוכבים הכי אמינים שהמוזיקה הישראלית הצמיחה. ריאיון

  • https://static2.timeout.co.il/media/2017/03/sizes/DSC_6342_H_wo_680_382.jpg
זאב טנא (צילום: יולי גורודינסקי)

כשהוא מתקרב לגיל 70, זאב טנא הופך מפויס יותר עם המוות. זה לא שהוא נהיה רך, אבל כנראה שיש משהו ב־30 שנה של שירי מחאה שרבים מהם נעים על הציר של פוליטיקה־מוות־שכול שבכל זאת עושה משהו לבנאדם. אם ב-1992 הוא שר על היום שבו כולם ימותו ורק הוא ישאר בעולם ("אחרי שכולם ימותו"), ב-2017 הוא מביט על המוות ממקום אחר. "אין מה לעשות, התבגרתי, אז אני מנסה להתפייס עם הרעיון הזה", הוא מספר, זמן קצר אחרי צאת הסינגל המעולה "צעיר אני כבר לא אמות", ולקראת צאת אלבום חדש באותו השם, בחודש יוני הקרוב, שהוא "בול מה שהתכוונתי שייצא. אני מאוד גאה באלבום הזה".

טנא, מהנדס מזון בהכשרתו ומקצועו, הוא מוזיקאי פעיל כבר כארבעה עשורים, אם כי ההגדרה "מוזיקאי" לא מקובלת עליו ("בקושי הצלחתי ללמוד לנגן על גיטרה"). השנה חוגג אלבום הבכורה שלו, "טנא והזאב", יום הולדת 30. "וואלה, כבר 30 שנה, אה? לא שמתי לב בכלל", הוא אומר. הוא גם מתכוון לזה, אבל זו לא בעיית זיכרון. טנא זוכר לפרטי פרטים את הקריירה שלו, מהימים הראשונים בשנות השבעים שבהם חשב לעשות משהו עם הטקסטים שהוא כותב, דרך הנסיעות למאיר אריאל ("אמרתי לו 'מאיר, הקלטתי שיר', אז הוא אמר לי 'זהו, הסתבכת') והתקופה שבה היה מתרגל מדיטציה עם זוהר לוי ("מזה קיבלתי את הכוח והבנתי שאם יש לי מה להגיד, אני צריך לעשות את זה בדרך שלי"), ועד ההקלטות וההופעות הראשונות – תמיד עם מוזיקאים צעירים ממנו.

"איכשהו זה קרה", הוא מהרהר. "אני לא יודע אם זה לזכותי או לחובתי, אבל אני תמיד מתחדש דרך מוזיקאים צעירים שאני פוגש. כי אני כותב מילים, אני פרפורמר, לא מוזיקאי". על האלבום הנוכחי עבד איתו קוסטה קפלן (בעבר ב"חיה מילר"), שעליו טנא מספר שהבין מייד את החזון שלו ועזר לו להוציא אל הפועל את ההתפתחות שהוא ניסה ליצור לעומת האלבומים הקודמים.

זאב טנא (צילום: יולי גורודינסקי)

"מי שלא מתעסק היום עם מחאה הוא חוטא". זאב טנא והכלב מאיר (צילום: יולי גורודינסקי)

במה האלבום הזה שונה מהקודמים?

"הוא לא לגמרי שונה, אבל יש כאן התפתחות ששאפתי להגיע אליה. אני תמיד מדמיין משהו מסוים כשאני כותב, מנסה להגיע למקום מסוים עם מה שאני אומר, והפעם אני מרגיש שדי פגעתי בול. הכתיבה שלי תמיד הייתה אישית, כי כל כתיבה היא תמיד אישית, אבל למדתי לחשוף דברים אחרת. גם מבחינה מוזיקלית האלבום הזה קצת שונה. האלתור תמיד בנשמתי, הוא עזר לי להשתחרר ולא להיות קשור לבית, פזמון, מתי צריך להיכנס ודברים כאלה, שלא השאירו לי מקום להיות עצמי. אבל הפעם זה היה קצת יותר מסודר. הייתי יושב עם קוסטה, משמיע לו שירים חצי גמורים שהקלטתי בטלפון בנסיעות והיינו מסדרים אותם יחד. אני תמיד מקליט רעיונות, לא שירים שלמים. את 'אלכס לא הולך ללוויות' אפילו לא זכרתי שהקלטתי. פתאום מצאתי את ההקלטה הזאת בטלפון, וזה היה דווקא כבר שיר גמור".

"אלכס לא הולך ללוויות" מספר על בנאדם שלא הולך ללוויות כי הוא "יותר מדי רגיש, אלכס לא יכול לשמוע קדיש", אבל הוא כן הולך לאזכרות, כי "אפשר לפגוש שם נשים יפות". הוא וקפלן צילמו קליפ חי לשיר בבית קברות בקיבוץ עינת שבו קבור חברו של טנא. ככה זה, המוות מציץ אצל טנא מכל פינה, הוא חלק ממנו. חוויותיו ממלחמת יום הכיפורים ומותה של אחותו בשואה – הוא לא ידע על קיומה עד גיל מבוגר – מלווים אותו ואת שיריו מאז ומתמיד.

"נו, ברור, אני דור שני!", הוא מכריז באיזו גאווה מבודחת, ושיר בשם זה – "הדור השני" – הוא גולת הכותרת מבחינתו באלבום החדש. "דברים ששמענו לא ידענו לשאול, נשטפנו כולנו לבן וכחול", הוא ספק שר ספק מדקלם בגילוי לב קולקטיבי נדיר, כשברקע מתפתחת מוזיקת ואלס וקלידים קרקסיים לגלגניים, "רצינו לפרוח, רצינו לגדול, רצינו לשכוח את טעם השכול […] את מה שראינו לא יכולנו לשאת, אבל נעלמנו בזמן האמת. וקול לא מוכר באוזנינו לוחש: אנחנו היינו הדור הכובש".

ואם המוות נוכח אצלו תמיד, המחאה הפוליטית הישירה והבוטה היא השפה שבאמצעותה הוא מתעל אותו. בשנה שעברה הופיע במשך חודשים יום יום לבדו בכיכר הבימה עם שירו "ג'ו איש", שיר מפורש ומפורט נגד הכיבוש. לא בסאבטקסט, בטקסט. בריאיון שנתן בתחילת דרכו הכריז טנא שהוא לא זמר מחאה, כי בשביל מחאה צריך קהל של 100 אלף איש בפארק. לכיכר הבימה הוא היה מגיע לשיר גם כשלא היה שם איש.

גם היום אתה מרגיש שאתה לא זמר מחאה?

"אז הייתי ממש בהתחלה, אבל מאז עשיתי דרך, ואם אני רוצה או לא אני זמר מחאה. יש לי תחושת שליחות. המחאה היא לגמרי מה שמוביל אותי. בעיני, מי שלא מתעסק עם זה היום הוא חוטא. אנחנו רגע לפני קריסה. הכיבוש חייב להיפסק כי אחרת זה הסוף. יש לי שיר באלבום בשם 'עומד לי בצפירה' ("זה מרגיש נורא שהחייל היחידי שלי עומד לו בצפירה. אני שולח לו אותות של הרגעה: זו לא צפירת אמת, זו סתם צפירה, על אחד שמזמן כבר מת. החייל שלי מה זה מתאכזב, כי הוא מת לזיין את האויב") – וזה כתבתי לפני אלאור אזריה, אבל זה הכל אותו דבר".

בעוד המחאה ממשיכה לבעור בו ולהוות מגדלור מוסרי, ההתעסקות עם המוות מקבלת צביון אחר, רגוע יותר. בשיר הנושא של האלבום, "צעיר אני כבר לא אמות", טנא שר: לא יוכלו לומר 'נגדע' ולא יוכלו לומר 'אפילו לא טעם ולא יוכלו לומר 'נקטף'. יוכלו לומר: 'נשר'".

טנא חושב על ההשלמה הזו, הרגיעה, ומקביל את זה לרגיעה (היחסית) בקול שלו, לעומת האופן שבו היה מופיע בעבר. "זה כמו שבהתחלה הייתי עולה לבמה וצורח את החיים, ואחרי זה לא הייתי יכול לדבר במשך שבוע. הייתי עולה לבמה וצורח "חתול שחור!" וכולם היו באים לראות את התופעה הזו, זאב טנא. עם הזמן למדתי לשכלל את הצעקה הזו והפכתי, סליחה על הביטוי, לזמר טוב. היום אני יכול להרשות לעצמי לשיר בעדינות. אלה חוויות שאתה צובר במשך השנים ולומד".

אתה חושב על המוות שלך?

"בטח. אני מתעסק עם המוות מגיל חמש-שש, כבר אז תהיתי מה המשמעות של רגע להיות ורגע אחרי זה לא להיות. השנה אהיה בן 70, אז מן הסתם אני גם חווה את זה על בשרי, תרתי משמע. אתה רואה שזה לא לתמיד. זה מציק לי, אני מתמודד עם זה בינתיים לא ממש בהצלחה, אבל אני עושה כמיטב יכולתי כדי לקבל את העובדה הבלתי נמנעת הזו. אם תהיה לי הצלחה עם זה, אם יהיו לי בשורות, ארוץ לדווח לחבר'ה".

עשית מה שרצית? לשיר עם טום וויטס לא הספקת, כמו שאתה שר בשיר הנושא.

"נכון, זה עוד לא. אבל עוד לא אמרתי את המילה האחרונה".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: 4865fe341de