טיים אאוט timeout

כך הפך הג'אז למוזיקה שכולם אוהבים לשנוא

| מאת: עמית קלינג

היפ הופ, פואטרי סלאם ואפילו סטנדאפ - כל האמנויות האלה חבות חוב של כבוד לג'אז. אז למה כולם כל כך אוהבים להשוויץ שהם מתעבים את הז'אנר?

דוש ג'אז ממוצע (צילום: Shutterstock)

בפעם הבאה שאתם בסיטואציה חברתית שהשיחה בה נתקעת, פשוט תשאלו אנשים איזו מוזיקה הם שונאים. אל תשאלו אותם איזו מוזיקה הם אוהבים – הם יגלגלו עיניים ויגידו "מה זה השאלות האלה, מה אנחנו, בתיכון?" או, גרוע מזה, יראו לכם את הספוטיפיי שלהם. ככל שהרגלי ההאזנה שלנו הופכים יותר מבוזרים ויותר מנוהלים על ידי אלגוריתמים, ככל שאנחנו שומעים פחות אלבומים ויותר פלייליסטים, נראה שלתשובה חיובית על הטעם המוזיקלי יש פחות ופחות משמעות. לתשובה השלילית, לעומת זאת – יש ויש. אבל בין אם תערכו סקר מאולתר לגמרי בין החברים שלכם ובין אם תפנו לאחד מהסקרים בנושא שנערכו על ידי גופים רשמיים, כמו למשל מחקר שערכה בשנה שעברה חברת החדשות של הערוץ CBS, תקבלו את אותה תשובה: ג'אז.

זאת תשובה קצת מוזרה, משתי סיבות. אחת די מובנת מאליה והשנייה פחות. הראשונה היא שלא ברור מה יש לשנוא ג'אז בימינו. מי שרוצה לשנוא ג'אז מוזמן, כמובן, אבל בכמה ג'אז כבר אדם – שלא מחפש את הסגנון הזה באופן פעיל – כבר נתקל בימינו? באותה מידה אפשר גם לשנוא סקי. שונא סקי? פשוט אל תלך.

אבל הסיבה השנייה היא שאם כבר, דווקא עכשיו לג'אז אמור להיות איזשהו מומנט תרבותי מחודש (הכל בפרופורציות, כמובן). דווקא בתקופה שתרבות שחורה אמריקאית הופכת ליותר ויותר דומיננטית במיינסטרים על כל אפיקיו, ג'אז היה אמור לבוא ולהתדפק בדלת האחורית. הרי הוא שם, בסימפולים של קניה ווסט, מאדליב וקנדריק לאמאר – וכשהוא שם, אף אחד לא מתלונן עליו. אבל תשמיעו לאנשים את המקור של הסימפולים, או סתם אלבום של קמאזי וושינגטון, הג'אזיסט ששיחק תפקיד מפתח ב"To Pimp a Butterfly" של לאמאר (הוא גם הופיע בישראל בשנה שעברה במסגרת פסטיבל מטאור) ותראו איך הם מעקמים את האף.

קמאזי וושינגטון (מתוך עטיפת האלבום "Heaven and Earth")

"יש את הרעיון הנורא כללי של 'ג'אז',שזה מה שרוב הפרודיות מסתמכות עליו: אסופה של צלילים רנדומליים במהירות גבוהה, טה בה דה בה דה בה דאם, סקיבידי בופ בופ בופ", אומרת שדרנית גלגלצ נועה ארגוב, שגם מגישה תוכנית ג'אז ברדיו האינטרנט הקצה. "אבל לא רק אנשים באופן כללי חושבים שזה מגניב להגיד 'אני שונא ג'אז', גם בתור עולם הג'אז יש המון הייטרז: הפיוריסטים דבקים בשנות ה-50 וה-60 ולא סובלים את הפיוז'ן ואת האוונגרד, האוונגרדיסטים חושבים שהג'אז הקלאסי הוא קיטש. בשבוע שעבר הגשתי תוכנית בקצה ועשיתי תוכנית מחווה לדני קרפל, שהיה אחד מהשדרנים הכי אגדיים בגל"צ, שהנגיש ג'אז בתוכנית שלו במשך שנים. עלתה לי התלבטות, כי יש מלא דברים שמזוהים איתו, אבל הם נורא חרושים, והם כבר נחשבים למוזיקה של מעליות או קבלת פנים, אבל מצד שני, זה הג'אז שבאמת מדבר לקהל הרחב".

מה שבטוח הוא ש"מוזיקה של מעליות" או "מוזיקה לקבלות פנים" בטח לא הייתה התוכנית המקורית של מייסדי הז'אנר. בדיוק להיפך. "כל המהות של ג'אז היא שזה סגנון שנוצר כדי לייצר אנטגוניזם אצל אנשים", אומר הבאסיסט ליאור עוזרי, "מוזיקאים שחורים קשי יום שהיו נפגשים אחרי ההופעות שהכניסו להם כסף במועדונים של לבנים ונפגשו בשביל לנגן מוזיקה שאנשים לא יוכלו לרקוד לה, אז הם היו מתפרעים, מנגנים מהר, עושים שינויי הרמוניה מופרכים. אבל זה סגנון שרלוונטי בערך כמו חיסון לאבעבועות שחורות, אפילו אצל מוזיקאים – אלא אם כן החלום שלך זה לנגן בימי שלישי בבית קפה בנס ציונה".

אם הוא כל כך לא רלוונטי, למה הוא עדיין מעורר אנטגוניזם?

"דווקא כי זה משהו שלא הכי נגיש לשנוא. אתה גם מכריז שאתה שונא משהו אבל זה בא עם טוויסט של 'אני מכיר מוזיקה, עשיתי עבודה חקר מקיפה ולא התחברתי לג'אז, אז אני אגיד שזה בגדי המלך החדשים ואיך כולם לא רואים את זה'".

"כבר בשנות ה-80 ג'אז נהיה משהו של סדרות במוזיאון, שמאוד מזוהה עם הבורגנות", אומר שדרן הרדיו ועיתונאי המוזיקה בועז כהן, "זה קצת כמו קעקועים – משהו שהתחיל כתת תרבות והיום נראה כמו הדבר הכי שמרני עלי אדמות. ג'אז היה פעם מוזיקה מאוד לא מעוצבת, לא מהונדסת, מאולתרת, פראית. אבל מתישהו זה הפך למשהו שלומדים באקדמיה למוזיקה, מוזיקה של אנשים משכילים שיושבים יפה עם הכלים שלהם ומנגנים סטנדרטים משעממים".

"שנאה מופגנת לז'אנרים מסוימים מהווה דרך לבדל את עצמך ולבטא זלזול ביחס לקבוצות בחברה שמזוהות עם הז'אנר הזה", מסביר ד"ר נדב אפל, חוקר מוזיקה פופולרית, "בארץ זאת לא מוזיקה שמחוברת לתרבות שחורה, אלא מזוהה עם אשכנזיות בורגנית, שמרנית, יומרנית ומיושנת. אבל יש לזה גם נימוקים יותר מוזיקליים: ג'אז, בעיקר בצורה ה'רציניות' שלו, כלומר לא ג'אז ווקאלי כמו סינטרה או אלה פיצג'רלד ולא איזי ליסנינג כמו קני ג'י, הוא סוג של מוזיקה מאוד שונה מהמוסכמות של מוזיקה פופולרית בימינו ודורש סוג של האזנה שלרוב האנשים אין את ההכשרה המוזיקלית לקיים וגם אין להם ממש עניין לקבל הכשרה כזאת. כלומר, אי אפשר למצוא שם את מה שמעניין אנשים במוזיקה היום, שזה סאונדים יוצאי דופן, הפקות מעניינות, מלודיות קליטות, מילים. יש שם בעיקר מהלכים מלודיים מאוד מורכבים ומאוד מהירים שנשמעים למאזין התמים כמו רעש שלא לצורך" וארגוב מוסיפה כי "אנשים לא מרימים את האף על ג'אז, הם סולדים מג'אז כי הם חושבים שג'אז מרים את האף עליהם".

כהן חושב שהג'אז נושא לפחות קצת מה"אשמה" בסיפור. "הג'אז תקוע והוא התקבע במקום מאוד לא טוב. לג'אז כבר אין משהו שהוא מציע באופן בלעדי: וירטואוזיות זה כבר לא מספיק, ואת הבעיטה, את הפראות שהייתה פעם נחלת הז'אנר, צעירים יכולים למצוא בהרבה מקומות אחרים. מוזיקה מתפתחת כל כך מהר היום שאתה חייב לרוץ הרבה יותר מהר בשביל לעמוד במקום".

אבל אולי יש עוד סיבה אחת קטנה. כאמור, ז'אנר שנוא בימינו בונה זהות הרבה יותר טוב מאשר ז'אנר אהוב. אבל היום, לפחות בחוגים מסוימים, זה כבר לא מגניב, שלא לדבר על טרחני, שמרני ולא פוליטיקלי קורקט להפנות את הזעם שלך נגד מוזיקה מזרחית או פופ (בהקשר הזה, הרגאיי – עוד ז'אנר ששנוא במופגן על ידי המון אנשים – הוא אמנם ז'אנר שהרקע ההיסטורי שלו הוא לגמרי שחור, אבל הוא מזוהה חברתית עם סטלנים מפלורנטין, לא בדיוק קבוצת אוכלוסיה מופלית). הג'אז, שולי ככל שיהיה, עדיין נתפס כאליטיסטי (אפילו שגם בורגנים בני 40 פלוס שבאמת שומעים ג'אז הם כבר מיעוט שבמיעוט). בקיצור, זה מרגיש בטוח לחבוט בג'אז: הוא לא יחזיר. הסיכוי שתגיד משהו רע על ג'אז ובמקרה באותו הרגע יהיה שם ג'אזיסט שיתנגד לדברים הוא די נמוך.

"תמיד אומרים שזאת מוזיקה למוזיקאים", אומר עוזרי, "אבל זה סגנון כל כך נרקיסיסטי שזה אפילו מעבר לזה, זאת מוזיקה למוזיקאי. זה שמנגן את הסולו באותו רגע. מנגנים את המנגינה כדי לצאת מדי חובה. תראה סרטונים של הופעות, כל אחד שמסיים את הסולו הולך לצד של הבמה כאילו כל זה לא מעניין אותו יותר והוא רק מחכה שיגיע תורו שוב".

אז מה לגבי האנשים שהם רק מאזיני ג'אז?

"אתה מתכוון לאשכנזים? הם צריכים תירוץ להרגלי השתיה הלא מובנים שלהם כנראה".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: f2fadbfc0df0