טיים אאוט timeout

מי הבוס

| מאת: אמרי מרמור

יותר מארבעה עשורים של יצירה הפכו את ברוס ספרינגסטין לאגדה עוד בחייו. לרגל יציאת אלבומו החדש, קבלו מדריך מקוצר לאיש שהוא הרבה יותר מרק בנדנה

"הבוס". צילום: Getty Images

(1973) ".Greetings from Asbury Park, N.J"

ב־1973 ברוס ספרינגסטין היה עוד צעיר מבטיח שמשווק לעולם כ"דילן החדש". הצליל עוד היה חסר כיוון, מין עירוב סבנטיזי חסר פנים של פולק־רוק וג'אז לבן, וגם המילים עוד לא לגמרי פתחו קו ישיר ללב. אבל באלבום הזה יש גם כמה שירים שיהפכו למפלצות בהופעה חיה אחרי שיפלו לידיים של להקת הליווי הטובה בהיסטוריה. הסערה עוד לא כאן, זאת רק התחזית.

(1973) "The Wild, The Innocent & the E Street Shuffle"

האלבום השני של ספרינגסטין יוצא רק שמונה חודשים אחרי אלבום הבכורה שלו ומהווה עליית מדרגה מכל בחינה. הלחנים מורכבים יותר, העיבודים שאפתניים יותר, והרומנטיזציה שלו לרחובות ניו ג'רזי בשיאה. ה־E Street Band עוד לא בהרכב מלא, אבל מהשניות הראשונות של "Rosalita" אפשר כבר לזהות אותם ואת הרגע שבו ספרינגסטין מתחיל רשמית להישמע כמו ספרינגסטין. המבט המצועף שלו אחורה עוד לא זוכה לאיזון של מציאות קרה, אבל יהיה לו עוד מספיק זמן להתרכז בשלדים המחלידים שלצד הדרך. בינתיים אפשר ליהנות מהכרום הבוהק.

 (1975)"Born To Run"

אחרי האכזבה המסחרית של שני האלבומים הראשונים, ספרינגסטין נדרש לנפק להיט כדי לא לאבד את חוזה ההקלטות שלו – אז הוא מקליט את "Born To Run". הקלאסיקה שרבים מחשיבים לפסגת היצירה של ספרינגסטין הורכבה בדקדוק על ידי הזדמנות אחרונה לנסח את יצירת המופת שהוא יודע שטמונה בו. בעקבות הצלחת האלבום הופיע ספרינגסטין באוקטובר של אותה שנה על שערי המגזינים "Time" ו"Newsweek" במקביל. יש שמחשיבים את האלבום הזה למנופח מדי אבל המילה הנכונה היא "גדוש". כל תו, כל צעקה, כל אגדת רחוב, כולם מועצמים ונזרקים על המסך הגדול ביותר שאפשר. אותו פילטר רומנטי הוא גם זה שהרחיק במידה רבה את ספרינגסטין מהקהל הישראלי. הניסיון המרגש שלו להפוך את החיים האמיתיים למיתולוגיית רוקנ'רול נתפסת אצלנו כזיוף מלוקק. ספרינגסטין של "Born To Run"  מסוגל להפוך כל נוכל קטן, עובד מפעל, או נער שמחפש מזמוז, לגיבור גדול מהחיים. המציאות שלו אולי מוגזמת, אך כנות הכוונות שלו מהדהדת למרחקים.

(1978) "Darkness On The Edge Of Town"

במשך שלוש שנים של תסבוכת משפטית ספרינגסטין מנוע מלשחרר המשך לאלבום שהפך אותו לכוכב. שלוש שנים המוקדשות לחיפוש קדחתני אחרי כיוון חדש. הכיוון הזה, מסתבר, הוא הקרקע. "Darkness On The Edge Of Town" מפשיט את שכבות הפנטזיה מהיצירה של ספרינגסטין כדי להתריס מול כל אותן דרכים ללא מוצא שבהן עדיין מהלכים החברים שנשארו בג'רזי. השגרה האפורה, הייאוש המכרסם והחלומות האבודים שהיו נקודת הפתיחה בשירים שלו, הפכו לנקודת הסיום. הגיבורים שלו עדיין נולדו לרוץ, אבל באלבום הזועם הזה כבר אין להם לאן לברוח.

(1980) "The River"

הצלחת מיינסטרים נוספת של ספרינגסטין והאלבום הראשון שהצליח ללכוד באולפן את החשמל של ההופעות החיות שלו. האלבום הוא גם נקודת כניסה מצוינת ליצירה שלו – הוא התחיל כאלבום יחיד ותפח לאלבום כפול אחרי יותר משנה באולפן ונדמה שהוא קצת מהכל – מלהיטי מסיבות שריריים ועד שרטוטי דמויות עדינים ומדויקים. יש בו לא פחות זעם וחרדה מקודמו, גם אם הפעם המוזיקה מסתירה את זה קצת טוב יותר.

(1982) "Nebraska"

בואו נתעכב רגע על ביצי הברזל הנדרשות כדי לשחרר את האלבום הזה במקום להמשיך לרכוב על הגל של ההצלחה המסחרית הגדולה ביותר שלך. השירים האלה הוקלטו כדמואים על טייפ ארבעה ערוצים עד שספרינגסטין החליט שאין עיבוד להקה שיתעלה על הגרסה הגולמית שלהם. אלה כמה מהשירים הקשים והקודרים ביותר שכתב אי פעם – סיפורים של אנשים שמקריבים את המוסר כדי לשרוד זמנים נואשים בארץ אלימה. ספרינגסטין לבד עם מפוחית וגיטרה, קולו רדוף, מלווה את הנשמות האבודות האלה בלי להציע נחמה. הפנטזיה נגמרה.

(Born in the U.S.A" (1984"

ואז מגיע האלבום שהפך את ספרינגסטין לסמל של סיאוב וזיוף אמריקאי בעיני חובבי רוק רבים בארץ הקודש – זאת הגופייה, הבנדנה המטופשת, תמונת התחת בג'ינס על העטיפה, הקליפים שלו מרים לאוויר אצטדיונים מלאים באמריקאים משובטים עטופי פסטל. אנחנו רוצים את הרוקרים שלנו אפלים יותר, מחוספסים יותר, מחושבים פחות. האלבום הזה הוא אכן הניסיון הישיר ביותר של ספרינגסטין להתכתב עם מוזיקת פופ (30 מיליון עותקים מעידים שמדובר בניסיון מוצלח למדי), אבל מדובר גם בפשרה המדויקת ביותר בין ספרינגסטין הרומנטיקן לספרינגסטין הריאליסט. יש כאן לא מעט רגעים של תקווה אמיתית ואמונה כנה בכוחו של הרוקנ'רול, אבל יש גם את אותו שיר נושא פטריוטי כביכול שמתגלה פתאום ככתב אישום נוקב נגד החברה האמריקאית על היחס ליוצאי מלחמת וייטנאם או את "Downbound Train" שהוא אולי השיר המדכא ביותר בכל גוף היצירה של ספרינגסטין. הניצחון האמנותי והמסחרי הזה הוא הפסגה שמשלימה את אחד הרכסים המרשימים ביותר בתולדות המוזיקה הפופולרית.

(1987) "Tunnel of Love"

עוד פנייה חדה שמאלה בקריירה רצופה פניות – ספרינגסטין, שנתיים לתוך נישואים לא מאושרים במיוחד, נפרד מה־E Street Band ומתפנה לכתוב אלבום כואב וכנה של בלדות יחסים.

(1992) "Human Touch"

זה היה חייב להגיע – מהעיבודים המסורסים ועד המחסור המדאיג בהשראה, הגענו לתחתית החבית האמנותית של הבוס.

(1992) "Lucky Town"

מה שהתחיל כניסיון לכתוב עוד שיר אחד עבור "Human Touch" נגמר כאלבום שלם שנוצר בכמה שבועות ויצא לצדו באותו יום. יצירת מופת הוא לא, אבל לפחות הוא מחזיר מיידית את האמון בספרינגסטין ככותב שירים.

(1995) "The Ghost of Tom Joad"

האלבום האחרון מתוך גלות שנות ה־90 של ספרינגסטין הוא אלבום פולק אפל ופוליטי שנשמע כמו אלבום אח ל"Nebraska". אין הרבה כותבי שירים בהיסטוריה שיודעים לספר סיפור כמו ספרינגסטין אבל נקודת התורפה כאן היא המוזיקה, שברובה לא מצליחה להכאיב באמת. זה אלבום שמוכיח שהסיבה היחידה שהקהל הישראלי חובב ניל יאנג וליאונרד כהן עוד לא אימץ באותו חום את ספרינגסטין, היא חוסר היכרות עם החומרים הנכונים.

(2002) "The Rising"

אחרי נפילת מגדלי התאומים, האמריקאים היו צריכים את הבוס והוא היה שם בשבילם. חלק מהשירים באלבום נכתבו עוד לפני הפיגוע, אבל בכולם ספרינגסטין מתפקד כמגדלור שמזכיר לך להישאר אמיץ. האלבום הזה הוא גם יריית הפתיחה לעשור של עשייה מוזיקלית פורה במיוחד ומסמן רשמית את האיחוד של ספרינגסטין וה־E Street Band.

(2005) "Devils & Dust"

האלבום המצוין הזה הוא כל מה ש"The Ghost Of Tom Joad" היה צריך להיות – אוסף סיפורים קצרים בהגשה אקוסטית (ברובה), שלא שוכחים לתת למוזיקה לדבר. אולי האלבום הכי אנדרייטד בכל הקטלוג של ספרינגסטין.

(2007) "Magic"

ספרינגסטין של שנות האלפיים הוא תופעה חריגה – אגדה חיה שמהלכת בינינו. המוזיקה שלו בעשור האחרון היא הרבה יותר מהערת אגב. כל אלבום בעשור הרנסנס הזה הכיל כמה שירים מוצלחים מספיק כדי לעמוד בגאווה לצד מיטב היצירה שלו, גם אם ההפקה הדחוסה והמהוקצעת של שנות האלפיים מצליחה לשטח מעט אפילו את התשוקה של ספרינגסטין. "Magic" הוא פשוט עוד מקבץ של שירי רוקנ'רול מצוינים שלא הייתה לנו שום סיבה לצפות שנקבל.

 (2009) "Working on a Dream"

התקווה הגדולה שחוללה בחירתו של ברק אובמה ורוחות השינוי באוויר מחלצות מספרינגסטין את האלבום האופטימי ביותר שלו מזה שנים. נעים, אבל רחוק מחיוני.

(2012) "Wrecking Ball"

בעיצומו של משבר כלכלי אדיר, האלבום הזה מרגיש כמו עוד קריאה לדגל של "ברוס ספרינגסטין" המוסד, זה שיגיד לך את האמת ויבטיח לך סוף טוב. במיטבו, האלבום הזה לוחץ ביעילות על כל הכפתורים שהופכים שיר פשוט להמנון. מי עוד יכול לגרום לאלפי רפובליקנים לרקוד לצלילי שיר על ערבות הדדית?

(2014) "High Hopes"

לא בדיוק אלבום חדש, "High Hopes" הוא אוסף של קאברים ושירים גנוזים מהעשור האחרון שהוקלטו מחדש. יש כאן לא מעט רגעים של כתיבה מצוינת, אבל הם נוטים ללכת לאיבוד בהפקה מוגזמת ובעיבודים עסוקים מדי. זה אלבום לא אחיד מטבעו, אבל הוא מצדיק האזנה ולו רק עבור הגרסה המחודשת והחשמלית ל"The Ghost of Tom Joad", או הדרך שבה רק ספרינגסטין יכול לנתח את טרגדיית הירי של הנער אמאדו דיאלו "American Skin (41 Shots)".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: f2fadbfc0df0