טיים אאוט timeout

איך הגיע אחד ממייסדי הטרופיקליה הברזילאית למעלה אדומים?

| מאת: אביתר אורן

השכנים של מנואל בארנביין במעלה אדומים אולי לא יודעים את זה, אבל בהתנחלות הזו מול מדבר יהודה מתגורר אחד האנשים המרכזיים במוזיקה הברזילאית של שנות ה־60, ממייסדי תנועת הטרופיקליה. איך מצא עצמו בארנביין עושה עלייה כשכיפה לראשו בגיל 75, בזמן שזמרי טרופיקליה כמו ז'ילברטו ז'יל וקייטנו ולוזו מצטרפים לתנועת החרם על ישראל?

לעולם בעקבות השמש. מנואל בארנביין (צילום: דין אהרוני רולנד)

קשה לנחש איך הדברים היו מתגלגלים לולא בריאותו הרופפת של יצחק בארנביין אילצה את בנו מנואל לוותר על לימודים  באוניברסיטה ולצאת לעבוד בגיל 17 כדי לעזור בבית. השנה הייתה 1959 והמקום סאו פאולו, עיר שתהפוך תוך כמה שנים למרכז הכלכלי והתרבותי החשוב ביותר בברזיל. בארנביין, בן ליהודים שהיגרו מפולין בשנות ה־30 וחובב מוזיקה מושבע שהאזין באדיקות לרדיו, הלך באופן טבעי לחפש עבודה באחת התחנות המקומיות. שדרן שעבד גם כמפיק באחת מחברות התקליטים בעיר סידר לו עבודה במחלקת ההפצה. תוך שבע שנים יטפס בארנביין בסולם התפקידים בחברה עד שיהפוך למפיק מוזיקלי.

במהלך שנים ספורות כמפיק הוא יהיה חתום על שורה כמעט בלתי תיאמן של אלבומים מהפכניים, של אמנים כגון קייטנו ולוזו, ז'ילברטו ז'יל, אוז מוטנטס, גל קוסטה, ז'ורז'י בן ושיקו בוארקי – שיהפכו ברבות הימים לעמודי התווך של התרבות הברזילאית. על הדרך בארנביין נרשם בדפי ההיסטוריה כאחד המייסדים של תנועת הטרופיקליה שהבליחה בברזיל בסוף שנות ה־60 – הגרסה המקומית לפסיכדליה, שהמשיכה להיות רלוונטית ולעורר השראה גם עשורים אחרי שהתפוגגה בקרב אמנים רבים, בהם בק ודיוויד ברן.

היום בארנביין (75) מספר את כל זה מביתו החדש בהתנחלות מעלה אדומים – לא בדיוק ארץ טרופית – חמישה חודשים אחרי שטוויסט נוסף בעלילה הביא אותו לפתוח עוד פרק בחייו הפתלתלים. המפיק המוזיקלי היה בורג מרכזי בתעשיית המוזיקה בברזיל של שנות ה־50 וה־60 – הוא גיבש את הקונספט המוזיקלי של האלבום, בחר את השירים שיופיעו בו ואת הצוות המשתתף, קבע אם ההקלטה נשמעת טוב ואם המאסטר בשל להדפסה. מספרן הקטן של חברות התקליטים והעובדה שהמפיק היה שכיר הפכו את הדיסקוגרפיה של מנואל בארנביין ושל כמה מפיקים אחרים באותה תקופה, לרשימה דמיונית ממש. מצד שני, כמי שלא תפס את עצמו כיותר מבורג אחד בתוך מנגנון גדול ועבד תמיד בחריצות של נער שנאלץ לדאוג לפרנסת המשפחה, בארנביין רחוק מאוד מתדמית האגומניאק הידועה לשמצה ואולי בשל כך נידון לאלמוניות אפילו במולדתו.

כמפיק בארנביין תפקד גם כצייד כישרונות עבור הלייבל. יום אחד בשנת 1965 נקרתה בדרכו הזדמנות כזו. "טוקיניו (זמר וגיטריסט ידוע בברזיל – א"א) מתקשר אליי יום אחד ואומר לי 'אתה חייב להכיר את שיקו בוּארְקי'", מספר בארנביין. "'מי זה שיקו בוארקי?', שאלתי אותו. 'אתה כבר תראה. בחור אדיר, מלחין נפלא'. הלכתי עם טוקיניו לאיזה בר. היה שם בחור עם גיטרה ששר. נשארתי להקשיב. הוא שר איזה 20 שירים, כל אחד יותר טוב מהקודם. זה טמטם אותי. אחרי השיר ה־20 ניגשתי אליו ושאלתי אותו: 'תקשיב, אתה חתום בחברת תקליטים כלשהי?'. הוא ענה בתדהמה: 'אני? לא…'. הצעתי לו לחתום אצלנו על חוזה. 'אה, אני לא אקליט את השירים שלי', הוא ענה. לקח לי קצת זמן עד שהצלחתי לשכנע אותו שהוא חייב להקליט את השירים שלו".

טרופיקליה במדבר. מנואל בארנביין (צילום: דין אהרוני רולנד)

אחרי שהפיק את בוארקי, קיבל בארנביין הצעה מפתה מאוד. הלייבל המתחרה, פיליפס, חיפש מנהל אמנותי בסאו פאולו, והמשרה הוצעה לו. "היה להם הקאסט הכי גדול במוזיקה הברזילאית: אליס רז'ינה, ז'איר רודריגס, קייטנו ולוזו, ז'ילברטו ז'יל, גל קוסטה, ז'ורז'י בן", אומר בארנביין בהשתאות. "הבדיחה הנפוצה הייתה שלפיליפס יש 130 אמנים, וחלקם בכלל לא יודעים שהם חתומים שם". אף שהוא הכיר היטב כל אחד מהשמות שעמד לעבוד איתם, רבים מהם היו אלמונים למדי. "קייטנו וז'יל היו אף אחד. אני הכרתי אותם, אבל הם עוד היו אלמונים לחלוטין", הוא מספר. כך או אחרת, הנבחרת שבארנביין קיבל לידיו תתברר בתוך זמן קצר כזו שתוביל את מהפכת הטרופיקליה בעודה נישאת על גבי פסטיבל המוזיקה הפופולרית הברזילאית (או בקיצור, פסטיבל ה־ MPB), שבו הוצגו לקהל הנלהב מדי שנה להיטים חדשים והוכתרו האלילים הבאים.

אישה עירומה, נחשים וצמחייה טרופית

נהוג לחשוב שהטרופיקליה הייתה תנועה ששאבה השראה מהקניבליסטים, קבוצה של אמנים שהטיפו בתחילת המאה ה־20 ליצירת תרבות ברזילאית המגבשת את זהותה על ידי "אכילה" של אלמנטים מתרבויות העולם. אם שואלים את בארנביין, התשובה פשוטה יותר. "כשהלכתי לדבר עם קייטנו על השיר שלו לפסטיבל של 1967, הוא אמר לי שהוא רוצה להקליט עם להקת רוק בשם הביט בויז. כשהוא אמר את זה, קפאתי במקום", הוא אומר. "החלום שלי היה להקליט מוזיקה ברזילאית עם גיטרה חשמלית, גיטרה בס, כלים שלא נחשבו לכלי נגינה ברזילאיים מסורתיים כמו גיטרה קלאסית, וקייטנו הגשים לי אותו. זאת מבחינתי נקודת הייחוס למה שהפך אחרי זה לטרופיקליה".

מוזיקה ברזילאית עם גיטרות חשמליות נשמע כמו דבר די פשוט, אבל באותה תקופה מדובר היה בחילול הקודש. המהפכה השקטה של הבוסה נובה אמנם המציאה מחדש את המוזיקה הברזילאית בסוף שנות ה־50, אבל כעבור עשור היא החלה לקפוא על שמריה. בדיוק אז הגיע זמנה של המהפכה הרועשת של הטרופיקליה – הפעם עם תזמורים קולנועיים וגיטרות עמוסות פאז. "היו אנשים שחשבו שהמוזיקה הברזילאית צריכה להיות טהורה, שאסור לה להשתנות. אמרו שמי שמכניס גיטרות חשמליות למוזיקה הברזילאית הוא רוצח", מספר בארנביין. ובאמת, בפסטיבל של 1967, "אלגריה אלגריה", שהפיק בארנביין לולוזו, ספג תחילה מטח קריאות בוז מצד הקהל, רק כדי לזכות בתשואות רועמות לא פחות בסוף הפסטיבל, כשהגיע למקום הרביעי בו. באותו פסטיבל בארנביין קיבל גושפנקה כמפיק מוביל לאחר שגם למקומות השלישי והשני הגיעו שירים בהפקתו – של ז'ילברטו ז'יל ושל שיקו בוארקי. את המקום הראשון הוא פספס ברגע האחרון כיוון שאדו לובו, שכתב ושר את השיר הזוכה, לא היה מרוצה מהגרסה שהקליט עם בארנביין בסאו פאולו והלך להקליט מחדש בריו דה ז'ניירו.

לא רק את הקהל לקח זמן לשכנע. "כשהעטיפה של האלבום של קייטנו ולוזו הגיעה, לקחתי אותה לראש מחלקת העיצוב של פיליפס", מספר בארנביין. בציור על העטיפה נראה דיוקנו של ולוזו כשסביבו ציור צבעוני ופסיכדלי של אישה עירומה ולצדה דרקונים, נחשים וצמחייה טרופית. אחראי העיצוב סירב בתוקף להדפיס אותה, ובארנביין ביקש את עזרתו של נשיא החברה. הנשיא קרא את הטקסט שכתב קייטנו בכתב ידו על צדה האחורי של העטיפה, הכולל משפטים סוריאליסטיים כמו "רק הנעליים המצוחצחות מציגות את השתקפותן של המכוניות, המצוחצחות בעצמן, שמציגות מצדן את השתקפות הנעליים וחוזר חלילה". הוא לקח מיד פתק וכתב עליו עבור אחראי העיצוב: "העטיפה והטקסט האלה הם של האמן והמשורר הכי גדול במוזיקה הברזילאית. תדפיס אותם".

בהזדמנות אחרת ביקש בארנביין מנשיא החברה להפיק אלבום עבור להקה צעירה מסאו פאולו. "איזו להקת רוק?", שאל הנשיא. "קוראים להם אוז מוטנטס", ענה בארנביין. "מה הם מנגנים?", "מין רוק כזה עם הומור אנגלי". "ואתה מאמין בהם?", שאל נשיא החברה. "כן", ענה מיד בארנביין. "אם כך, תעשה את זה", סיכם הנשיא.

עד היום הטרופיקליה, שבסך הכל פעלה כתנועה במשך כשנתיים־שלוש, נחשבת אחת הגרסאות האהובות והמוצלחות של הפסיכדליה העולמית. "אין לטרופיקליה הסבר לוגי", אומר בארנביין ומציע את גרסתו התיאולוגית: "קייטנו, ז'יל, מוטנטס והמעבד רוז'ריו דופרא – אם אתה חושב על המפגש בין ארבעת אלה, יש לך שם הכל. ארבעה אנשים, ארבע ישויות. זה כמו הביטלס. בעיניי השם עשה את זה. הוא הפגיש בין האנשים האלה".

האהובה המתעללת והצנזורה

בשנת 1964 עלתה לשלטון בברזיל דיקטטורה צבאית בהפיכה שנתמכה על ידי ה־CIA. "חיינו בלי חופש יצירה. עשינו המון דברים בתוך המסגרת הזאת, אבל חופש לא היה לנו", מסביר בארנביין. "כדי לפרסם הופעות באותה תקופה היינו משתמשים בעמודי מודעות וקירות של בניינים בשיפוצים כדי להדביק כרזות. תאר לעצמך מה זה לצאת באמצע הלילה, כשפתאום עוצרות משאיות צבאיות, יוצאים מהן חיילים שמעמידים אותך עם הגב לקיר ומטיחים בך: 'קומוניסט! חתרן! אתה תולה חומר חתרני!', עד שתצליח להוכיח שאין לך שום קשר לפוליטיקה".

המצב נעשה קשה במיוחד אחרי שהדיקטטורה חוקקה בסוף שנת 1968 חוק שריכז בידיה סמכויות בלתי מוגבלות, ביטל את זכויות האדם במדינה והטיל צנזורה חריפה. בחסות החוק החל המשטר לעצור, לענות ולהעלים אזרחים. קייטנו וז'יל, אף שלא ביטאו תוכן פוליטי מפורש בשיריהם, נרדפו ולבסוף נאלצו לגלות מברזיל לכמה שנים. "ב־1969 נסעתי למדינת באהיה בברזיל להפיק אלבום לקייטנו ולוזו", הוא מספר. "הגעתי למלון, הלובי היה ריק חוץ מהנער בקבלה. הוא אמר לי: 'יש פה שני אנשים שרוצים לדבר איתך' והצביע לעבר אחד השולחנות. היו שם שני גברים בחליפה ועניבה. 'אתה אחראי על קייטנו וז'יל?', הם שאלו. עניתי שבכל מה שנוגע להקלטה, כן. 'מפקד המשטרה רוצה לדבר איתך'". במהלך החקירה בארנביין נזכר שהוא מחזיק במזוודה אישורי צנזורה לכל השירים שעמד להקליט. הוא שלף אותם והציג למפקד המשטרה, וזה לא הסתיר את חוסר שביעות רצונו. "אם לא הייתי מראה לו את זה הם היו מעלימים אותי, הורגים אותי".

חוקי הצנזורה הדרקוניים הולידו לא מעט רגעים סוריאליסטיים. "במשך שנה וחצי שיקו בוארקי לא הצליח להקליט אף שיר, הכל נשלח לצנזורה וחזר עם חותמת 'אסור'. יום אחד הייתי בריו, שיקו התקשר אליי בעשר בבוקר והזמין אותי אליו הביתה. עליתי אליו, לידו ישב ויניסיוס די מוראיס (אחד מגדולי המשוררים וכותבי השירים בברזיל – א"א) עם כוס יין ביד ובקבוק חצי ריק, ושיקו השמיע לי שיר חדש שכתב". השיר, "Apesar de Você" ("למרות היותך"), מסופר מפי גבר מדוכא ומושפל, המתאר מציאות עגומה ומפלל ללכתה של אהובתו המתעללת. המסר הפוליטי התחבא בין שורותיו בצורה קלושה מאוד, ובארנביין הניח שגם השיר הזה ייפסל. כעבור שבוע הוא קיבל טלפון מראש המחלקה המשפטית של החברה. "אתה יושב? הצנזורה אישרה!", הוא בישר לבארנביין ההמום. השיר יצא כסינגל וזכה להצלחה כבירה, קונה לעצמו מעמד של המנון נגד הדיקטטורה. אלא שברגע שהמשטר עלה על משמעותן הנסתרת של המילים, כוחות הצבא פרצו למפעל התקליטים והשמידו את כל העותקים.

הגעתי בדיוק בזמן

ב־1971 , אחרי שהפיק יותר מ־50 אלבומים בחמש שנים, בארנביין מאס בעבודתו. "רציתי לשנות את החיים שלי. חשבתי שכבר עשיתי הכל. כל דבר נוסף שהייתי עושה היה חזרה על דברים שכבר עשיתי. עוד אלבום של ז'יל, עוד אלבום של שיקו, עוד אלבום של גל". בארנביין החליט לנסוע לשנתיים לאיטליה, וכשחזר האמנים שעבדו איתו כבר עברו למפיק אחר. הוא עבר לעבוד בתחומים אחרים של הפקה – בסאונד ובהפקות ברדיו ובטלוויזיה. בשנים האחרונות המצב הכלכלי בברזיל הידרדר מאוד, וגם פנסיונר בן 75 כמו בארנביין התקשה להתפרנס בסאו פאולו. בעקבות בנו שעלה ארצה לפני שנתיים, בארנביין ואשתו אניטה העתיקו השנה את מקום מגוריהם מהעיר העצומה בת 12 מיליון תושבים לנוף המדברי של מעלה אדומים.

הכיפה הכחולה שלראשו, שכתובת "חי" גדולה מעטרת אותה, מסגירה תהליך שהחל לפני כ־20 שנה. למציאות הפוליטית בישראל, בתקופה שבה עוברים בכנסת חוקים שמתחילים להזכיר את ברזיל של פעם, הוא מעדיף לא להתייחס כל עוד העברית שלו לא טובה מספיק כדי להבין את המצב לאשורו. אותה מציאות השפיעה על חבריו הוותיקים של בארנביין, קייטנו וז'יל: הראשון הודיע אחרי הופעתם המשותפת בתל אביב לפני שלוש שנים שלא ישוב לפה, והאחרון ביטל רק לאחרונה הופעה שהייתה אמורה להתקיים בישראל בשל הביקורת הבינלאומית. "כל אחד פועל וחושב לפי דרכו. קייטנו אמר שלא יחזור. מה אפשר לעשות? ז'יל ביטל את ההופעה, אני חושב שזה לא הוגן כלפי המעריצים שלו", מפטיר בארנביין ותו לא.

(צילום: דין אהרוני רולנד)

העניין שלו במוזיקה ברזילאית עכשווית הלך ופחת בעשורים האחרונים. "המוזיקה הברזילאית, כמו הכדורגל, הפסיקה לעניין אותי ב־1982 ", אומר בארנביין, שגם הפסיד את משחק ההדחה של הנבחרת מול בלגיה ברבע גמר המונדיאל בגלל כניסת השבת. אל מעלה אדומים הוא הגיע בגלל המשפחה ולא מסיבות דתיות או פוליטיות, ואל הרי יהודה שנשקפים מחלונו הוא עדיין מתרגל. "הגענו לכאן בדיוק בזמן הנכון, לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי", אומר מי שבגיל 75 נאלץ להתחיל את חייו מחדש בארץ אחרת, אבל מרבה לדבר בזכות ההשגחה הפרטית שמלווה אותו. בארנביין ביקר בישראל בסך הכל פעם אחת לפני שעלה. כבר לפני 60 שנה, בגיל 15 , הוא רצה לנסוע לכאן ואולי אפילו לעלות, אך הוריו ביקשו שיישאר בבית ויעזור לפרנס, והנסיעה לישראל נאלצה להידחות. אם בזכות הישארותו בברזיל באו לעולם יצירות מופת כמו האלבומים של קייטנו, ז'יל, גל קוסטה ומוטנטס – נראה שהוא יודע על מה הוא מדבר.

האלבומים הכי חשובים שמנואל בארנביין הפיק

Chico Buarque de Hollanda – Vol. 1

אלבום הבכורה מ-1966 של מי שיהפוך לאחד מכותבי השירים והזמרים הגדולים בברזיל כמו גם לסופר ואיש רוח מרכזי. "האלבום הזה הוא מילים ומוזיקה בהרמוניה מושלמת", אומר עליו בארנביין.

Tropicália ou Panis et Circensis

הטרופיקליה הוזנקה באלבום האוסף הזה מ-1968, שאיגד שירים של אוז מוטנטס, ולוזו, ז'יל, גל קוסטה, טום זה, נארה לאאו ואחרים. בארנביין: "יצירה מושלמת עם התחלה, אמצע וסוף".

Caetano Veloso – Caetano Veloso

בארנביין מכנה אותו "הזמר, המלחין ובעיקר הכותב הכי יצירתי שהכרתי". אלבום הטרופיקליה הראשון של ולוזו מ-1968 הוא אולי השילוב השלם ביותר של פסיכדליה ובוסה נובה, עם עיבודים אדירים של רוז'ריו דופרא.

Gilberto Gil – Gilberto Gil

באלבום שהקליט ז'יל ("מוזיקאי, מלחין, זמר ומבצע יוצא מהכלל") עם המוטנטים ב-1968 ניתן לשמוע השפעות מובהקות של מוזיקה מצפון־מזרח ברזיל לצד פסיכדליה תזזיתית.

Os Mutantes – Os Mutantes

אחד התקליטים המיתולוגיים ומשפיעים של הפסיכדליה העולמית ("הביטוי האולטימטיבי של הרוק הברזילאי"). קשה להסביר את הגאונות של שלושת חברי ההרכב, בקושי בני 20 כשהאלבום יצא ב-1968.

Gal Costa – Gal Costa

באלבום הזה מ-1969 קוסטה, שבדומה לולוזו החלה את דרכה כזמרת בוסה נובה, יצרה את הגרסה שלה לטרופיקליה: מלוכלכת, עמוסת פאז וגרוב, בביצועים לשירים של ולוזו, ז'יל וז'ורז'י בן. כמו שבארנביין אומר: "באלבום הזה נולדה כוכבת".

Jorge Ben – Força Bruta

אגדה נוספת שבארנביין זכה להפיק היא ז'ורז'י בן, שכתב להיטים כגון "ארץ טרופית יפה". אם ולוזו וחבריו שילבו רוק ומוזיקה ברזילאית, בן עשה אותו דבר עם מוזיקה שחורה וגרוב. בארנביין: "הנפש החיה של הסמבה־סול".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: abf6601