טיים אאוט timeout

נטע פולטורק שייכת לזן נדיר של מוזיקאים. ריאיון

| מאת: עדי סמריאס

השבריריות והחספוס המטונף של נטע פולטורק לא מאפשרים להדחיק את ההשוואה הנדרשת לענבל פרלמוטר. אלבום הבכורה שלה בודק למה לעזאזל החיים שלה מלאים במוות ומכוניות

נטע פולטורק (צילום: פז בונפיל)

כשהייתה בת 7 נסעה נטע פולטורק במכונית עם הוריה, שהיו שקועים בשיחה על מכר שנפטר. "לא הבנתי אם זקנה זאת מחלה", היא מספרת. "שאלתי אותם והם צחקו מהתמימות שלי. אמרו לי שבסוף יש מוות. עד אז לא חשבתי שאני אמות אי פעם, היה לי בראש ברור שהחיים זה לנצח ושאני יכולה לבחור כל מה שבא לי".

16 שנה אחרי, מוזיקאית האנדרגראונד התל אביבית־ברלינאית זוכרת את הרגע הזה היטב. לא שהיא צריכה תזכורת: נראה שמוטיב המוות והמכוניות שזור באופן תמוה בחייה של פולטורק, עד שהוא הפך לחלק אינטגרלי מה־DNA של יצירתה. "מון גיר" ("Moon Gear"), אלבום הבכורה שלה שיצא החודש בלייבל הברלינאי Baby Satan, פוגע בול ברגע ההוא, במכונית של הוריה לפני יותר מעשור. "האלבום הוא בעיקר חקירה של מה זה להיות עדיין כמו ילד בתוך ים המידע הזה", אומרת פולטורק, "לפחד מהמוות, לאהוב ולכעוס על אמריקה, ולרצות ליצור קשר עמוק ופשוט יותר עם העולם. אולי בגלל זה הוא יצא כל כך מינימלי ושקוף", היא תוהה.

עוד כתבות מעניינות:
למה כוכבי הפופ נוהרים אל הבמות הסליזיות של וגאס?
ג'יימס בלייק התבגר, התאהב ומצא את מקומו מחדש
ליזו עוד תפרוץ למיינסטרים בביקיני מידה XXL

בשנים האחרונות מתגוררת המוזיקאית הצנומה והנערית בברלין. היא נוהגת לשאת איתה את קייס הגיטרה הגדול שמכיל את הפנדר ג'גואר שלה, יש שיאמרו גיטרת הרוקנרול האולטימטיבית. יש לה נוכחות מהפנטת: השבריריות הנערית מתמזגת עם חספוס של בית סוהר, ומספיק להסתכל עליה כדי להבין שהיא שייכת לזן נדיר של מוזיקאים. נוכחות הבמה שלה רוצחת, ובעזרת הגיטרה שלה היא מצליחה לחולל זרמים תת קרקעיים. קשה למנוע מתמונה של ענבל פרלמוטר לחלוף בזיכרון לנוכח השילוב הזה.

ההשוואה הבלתי נמנעת לפרלמוטר אינה מסתיימת במראה: "מון גיר" מורכב משמונה רצועות שהוקלטו על טייפ ארבעה ערוצים, בדומה ל"אינבלנס" שהקליטה המוזיקאית המנוחה עם רם אוריון בלונדון לפני יותר מ־20 שנה – אלבום שהיה ונותר אחד האהובים על פולטרוק.

לדבריה של פולטורק, "מון גיר", שבו שיתפה פעולה עם אילון אליקם (קטמין, קרמה שי), שואב את שמו מהכוח המניע הנסתר מאחורי כל דבר בעל יכולת תנועה. "בגלל זה באלבום יש מכוניות, ספינות, בעלי חיים, יצורים מיתולוגיים, בני אדם. אני ואילון חלקנו אהבה למכונות כאלו. טוב, וזה גם על הרצון לאכול טוב יותר: לכבות סיגריה על שניצל וינאי, יאם יאם", היא אומרת, ולאחר הרהור מוסיפה: "כל האלבום הוא געגוע למכונית שלי, אבל גם על להוציא את המוות ממנה. להציל את מי שמת בתוכה, ולנסות לסגור מעגל".

 

אהבה ומוות בפולנית

לילה אחד, במהלך נסיעה במכונית מהכביש המהיר של ברלין ללייפציג, הבחינו פולטורק וחבריה בדמות מתקרבת לאמצע הכביש. "הוא לא קפץ כמו שיותר הילך בשלווה, עם חיוך על הפנים, כמו מי שכבר השלים עם העובדה שהוא מזמן לא פה", היא נזכרת. "הוא היה מוכן למות. הנהג עצר את הרכב בזמן איכשהו, והאיש המשוטט בקושי נפגע. יצאתי החוצה וניסיתי לדבר איתו, שמרתי עליו בשוליים למקרה שיחליט ללכת לשם עוד פעם. האחרים חיפשו אמבולנסים ומשטרה, ואני נשארתי איתו כל הזמן. הוא לא דיבר גרמנית ולא אנגלית, ואני לא דיברתי פולנית – השפה שלו – אבל הסיטואציה איתו נחרתה לי בזיכרון והתמזגה עם הזיכרון שלי מגיל 7. ניסיתי לדבר איתו על אהבה, כי הוא הבין את המילה, והוא צחק".

הסיטואציה הזאת הייתה יכולה להיחשב בקלות לזיקוק ההוויה של פולטורק בברלין, שאליה עברה לאחר שהייתה "בתקופה די מתה", כדבריה. "ברלין יכולה להיות מקום קר", היא אומרת, "האוכל כבד, השפה משונה והאנשים רגילים שם למנטליות חורף. באתי ממקום חם עם מנטליות קיץ. ההסתגלות הקיצונית הזאת הפכה אותי ושינתה אותי באופן די קיצוני, ומצאתי את עצמי קצת משותקת בפני השינוי הזה. היה נראה שהסביבה מסביבי קפואה וחולה, האנשים הרגישו לי קצת כמו מים עומדים. חשבתי שהם צריכים לזרום, הם צריכים לחזור לחיים. למה הכל מרגיש חסר חיים? איפה חוש ההומור, הדברים הפשוטים? הרצון להרגיש טוב עם עצמך ולא לתקוף ולחקור את עצמך כל הזמן? איפה הרוגע וההנאה מהחיים?".

התהיות האלה לא הביאו אותה רחוק מבחינה חברתית, אך כן היו המקפצה ששימשה אותה בהקלטת האלבום: "הסביבה שלי לא אהבה את המחשבות האלו שניסיתי לתקשר איתה, ואת חוסר העניין שלי בנימוס שנועד רק לשם הנימוס. נראה שזה רק ניתק אותי מהסביבה", היא נזכרת.

על רקע התחושה הזאת, ותוך כדי מעבר בין סאבלטים וגעגוע מתמיד למכונית שנשארה בארץ, פולטורק מצליחה לבטא לאורך שמונה הרצועות של האלבום את הכמיהה והצורך בתנועה: לפעמים זה פופי וזורם, לפעמים תקוע כמו מכונית בקיר – במובן החיובי ביותר שאפשר לדמיין. "להקליט אלבום היה האופציה היחידה שלי לתקשר מחוץ לדיכאון הזה של חוסר התקשורת וחוסר האמפתיה שחוויתי", היא מסבירה, "הוא הרגיש לי לא מעט כמו חיים או מוות. אם אני לא עושה את זה עכשיו, אני הופכת לרוח רפאים מהמניין. אז תודה לעולם שהביא את אילון לכיווני, ועל בני אדם נדירים שמאמינים בך גם כשאתה מרגיש כמו זבל".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: f2fadbfc0df0