טיים אאוט timeout

רייב נגד הכיבוס: האם הפוליטיקה חוזרת לחיי הלילה?

| מאת: נדב נוימן

ב־2002 הגיעו אלפים למסיבה-הפגנה נגד פעולות צה"ל ברחבת מוזיאון תל אביב. היום הכיבוש משעמם את כולם, אבל כבר יש שוב ניצנים למחאה פוליטית בחיי הלילה

מיסשייפס באלפאבית (צילום: נועה יפה)

מחאה פוליטית בישראל נהוג לחפש במוזיקה. באופן מסורתי, אף שאין בישראל באמת מסורת משמעותית של שירי מחאה, כשעולה השאלה למה אמנים לא מרימים קול זעקה, העיניים נישאות למוזיקאים. לפני שבועיים התראיינו ב"אולפן שישי" חברי הדג נחש תחת הטיקט של להקת המחאה היחידה בישראל. 22 שנה הם עושים את זה, נאמר, אבל מול המצלמה – ובמידה רבה גם במילות השירים – חברי הלהקה מגמגמים קלישאות כמו “המצב רע". החצר האחורית, להקת מחאה בולטת אחרת, שרה את שיריו של יענקלה רוטבליט. לא בדיוק דם צעיר.

בסוף חודש מאי האחרון התקיימה בברלין הפגנת ענק מול עצרת של המפלגה הלאומנית "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD). יותר מ־150 מועדונים, לייבלים וליינים לקחו חלק ב"רייב נגד הנאצים", שאליו הגיעו עשרות אלפי ברלינאים שרקדו במסיבת טכנו ענקית מול תומכי המפלגה. בישראל של 2018 אירוע כזה או למצער אפילו אירוע צנוע יותר כמו "רייב נגד הכיבוש" שנערך ברחבת מוזיאון תל אביב במאי 2002 ומשך אליו כ־2,000 איש – הוא בגדר פנטזיה רחוקה. פוליטיקה זה לא סקסי, הכיבוש מעייף, ובחיי הלילה מעדיפים להתעסק (אם בכלל) בסוגיות של זהות או מגדר. כשאנשי חיי הלילה כבר מתארגנים בצורה פוליטית, הם עושים זאת למען מבקשי המקלט או לקידום ביטחון למבלות – סוגיות חשובות שניכר שדחקו את העיסוק בלבה המבעבעת תחת רגלינו. כבר התרגלנו שחם.

בכל זאת נדמה שמשהו קורה בחיי הלילה. אריה ואבשלום הספרי – יחד הצמד המדובר WC – שרים בשיר "סליק" "וואי, מה הולך לבוא פה" כשהם מתייחסים לאווירה במחאה החברתית ב־2011. ייחוס המשפט לפוליטיזציה של תרבות הקלאבים זו אולי משאלת לב, אבל לא מנותקת לגמרי מהמציאות. את הופעת הפריצה שלהם לא ערכו WC בלבונטין אלא בברקפסט. המוזיקה שלהם הוא בעלת אפיל לילי ואלקטרוני מובהק, שמלווה טקסטים כמו "איפה האנשים שעצרו בגוף שלהם את הצעדות של הרב כהנא? איפה האנשים שיצאו לרחובות אחרי סברה ושתילה? יקומו וירימו את היד, יקומו ויראו את עצמם".

WC, שבונים בימים אלה את הקהל שלהם לאט אבל בטוח, אינם בודדים במערכה. אריה, האח הגדול, מתלונן על ההיסגרות של סצנת הקלאבינג והפיכתה לבועה שמאלנית שמריירת על פוליטיקלי קורקט ומתעלמת ממה שקורה בחוץ, אבל לא בטוח שהוא צריך להיות פסימי כל כך. לפני שבועיים השיקו "המסך הלבן" את ה־EP החדש שלהם – ״מוות לטכנו״. כמו WC, הרכב הגלאם שמובל על ידי בני הדודים גבריאל וגילברט ברויד לא קיים את הופעת ההשקה בלבונטין או בבארבי, אלא בלב סצנת חיי הלילה, במועדון הקשוח בית מעריב שרחוק מלהיות מזוהה עם היפסטרים שמאלנים כפי שאפשר היה לצפות. ההרכב ששר באלבום הקודם על פנאטים ועל חוסר מוכנות למות בצבא, מלין עכשיו במעוז הטכנו נגד האדישות: "הילדים כבר לא זזים ברחבת הריקודים, ממה הם כל כך מפחדים? אומרים לי: מוות לטכנו". ההחלפה של רוקנ'רול במוזיקת קלאב כמטפורה לאדישות פוליטית.

מי שדווקא כן הופיע לאחרונה במועדון של היפסטרים שמאלנים הוא הצמד דיסקופאדה, שמורכב מנעם רפופורט על סינתסייזרים וטל שדות על תופים אלקטרוניים ושירה. השניים הופיעו במסיבה של ליין המיסשייפס באלפאבית עם שירי דיסקו נגד הכיבוש. אי אפשר לטעות בשמות השירים: "אבא ערבי ואימא יהודייה", "ריקוד האפרטהייד", "מיזוגן ציוני". שדות מעריך ש"יש מהלך רחב יותר בעיר של אימוץ רעיונות רדיקליים" ואומר: “השינוי המשמעותי שמנגיש תוכן פוליטי לעולם חיי הלילה הוא ההשתחררות מהגשה של פוליטיקה על מצע אמנותי מלא בחשיבות עצמית, וככל שהמציאות בארץ קיצונית יותר יש יכולת לקבל עמדות קיצוניות יותר. יש אכזבה מהקונצנזוס, ולוואקום הזה אנחנו נכנסים".

דיסקופאדה באלפאבית (צילום: נועה יפה)

הוואקום הזה, יש להודות, קיים בעיקר בחלק היהודי בלבד של חיי הלילה. ביפו התפשטה הסצנה סביב האנה לולו למסיבות בעלות גוון פוליטי מעצם הגדרתן, כגון הליין "Arabs Do It Better" והמסיבות בתיאטרון יפו שמושכות יותר ויותר קהל. הצמד הצרפתי Acid Arab הגיע לנגן שם בספטמבר האחרון אחרי שהכריז כי לא יופיע יותר בישראל רק כי הקולקטיב החיפאי־פלסטיני ג'זר קרו הפיק את המסיבה, ואת הדילוג החינני של ניקולס ג'עאר על תל אביב לטובת חיפה ורמאללה כולם זוכרים. לא מן הנמנע שכמו התנועה ההיסטורית של העיר, גם בפוליטיזציה של חיי הלילה הווייב יתפשט מיפו לתל אביב.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: c422d06bb