פרדוקס הספייס גירלז: המורשת המבלבלת שאיתגרה את הפופ
הן היו גירל פאוור אבל רחוקות מפמיניזם, הציעו לילדות מודל חיקוי סטריאוטיפי אבל שברו את מונופול להקות הבנים, שידרו חברות אבל היו מסוכסכות. ספייס גירלז היו מורכבות משזכרתם
ספייס גירלז היו חלק בלתי נפרד מחייהם של מי שגדלו בניינטיז, כמו קרמבו ופאוור ריינג'רס. הן היו תופעה תרבותית חד פעמית ואי אפשר היה להתחמק מהן גם אם ממש רצית. אמנם בעיתונות המקומית היו מי שקראו להן "נערות התבלינים", כאילו ניסו בכוח להוציא כל שמץ של סקס אפיל, אבל הן היו ה-דבר. יכול להיות שזאת הסיבה שלצד המוני המעריצים היו גם הרבה שלא אהבו אותן והקפידו לגבש דעה מוצקה בעניין – ולכן היו גם הם חלק מהמשחק. כאילו לא עברו מאז 20 שנה, בסוף השבוע האחרון ההופעות לטור הבריטי היו סולד אאוט בתוך שעות וכבר נוספו תאריכים חדשים.
ספייס גירלז הן פרדוקס. כל ניתוח של התופעה נידון להיתקל בסתירות בין הייצוג לדבר עצמו: הן פמיניסטיות, אבל רחוקות מלהיות התגלמות אמיתית של התנועה (גם מנקודת מבט של אותה התקופה); הן נטפו ערכים כגון חברות אמת אך נוצרו כדי למכור – שירים, חולצות, מרצ' – ולכן אמינות כמו תיק גב מ-H&M עם הכיתוב "grl pwr" בנצנצים.
נתחיל בדבר הבסיסי ביותר. כל אחת מחברות הלהקה אופיינה באמצעות תכונה בולטת אחת. הסטריאוטיפים זועקים: אמה בנטון הבלונדינית תכולת העיניים היא ה"בייבי"; ויקטוריה אדמס/בקהאם היא "פוש" כי היא סנובית משכונה עשירה, ובהתאם גם רזה בטירוף וכמעט לא מחייכת; "סקארי" היא השחורה המפחידה, האחרת האולטימטיבית של הבריטים השמרנים; "ספורטי" היא הלסבית הבוצ'ה; ואחרונה חביבה, הכוכבת האמיתית בלהקה, ג'רי – "ג'ינג'ר", שתכלס הייתה סקסי ספייס. בשנה שעברה הזכירה מלאני בי בריאיון לסטיבן קולבר את מה שאולי הספקנו לשכוח: עיתונאי עצלן במיוחד המציא להן את הכינויים האלו, פשוט כי לא טרח לזכור את השמות שלהן. הן עשו סוג של ריקליימינג, אבל נשארו בגבולות המצומצמים ששורטטו באותה כתבה.
אותם כינויים, שאמנם אפשר למצוא בהם פן מעצים, צמצמו את החווייה הנשית המורכבת וגרמו לנו לחשוב שאנחנו יכולות להיות רק דבר אחד, לגלם תפקיד מסוים. זה מהדהד נרטיבים תרבותיים עתיקים יותר של המדונה והזונה: את יכולה להיות או מריה הקדושה או הזונה מבבילון, אי אפשר גם וגם (בניגוד למדונה למשל, שהיא מופת של זיקית פופ שממשיכה להשתנות). וזה עבד: שני עשורים עברו, אבל נראה אתכם מדמיינים אותן בתפקידים אחרים מאלה שהגדירו את הקריירה שלהן. בדיוק בגלל זה אנחנו אוהבות אותן – כי מה שמוכר לנו ממלא אותנו בבטחון ובשלווה. אין הפתעות, אין אכזבות.
הספייס גירלז גילמו את שלל הסטריאוטיפים שהחברה מכתיבה לנו ממילא – הסלאט של השכבה (ג'רי), הילדה הטובה/הבת של השכן (אמה), הריץ' ביץ' (ויקטוריה), המורדת (מל בי) והלסבית שאוהבת להתעמל (מל סי). רוב הילדות בניינטיז בחרו את הדמות שהן הכי הזדהו איתה או רצו להיות כמוה, כחלק מתהליך גיבוש הזהות שלהן. התפריט היה מצומצם והאופציות דלות, אבל הנה הקטע: זאת הייתה הפעם הראשונה במיינסטרים של הניינטיז שבכלל הייתה אופציה כזאת, בין שלל להקות הבנים ששטפו את מצעדי הפזמונים.
חוץ מהכינויים היה עניין החברוּת. הן היו גירל גאנג ושידרו שהן חברות באמת – הסלוגן "Friendship never ends" ליווה אותן לכל אורך הדרך, גם אחרי שג'רי עזבה את הלהקה; הלהיט הראשון שלהן, "Wannebe", מבוסס על הרעיון הפשוט לפיו בויפרנד פוטנציאלי חייב לעבור מבחן קבלה אצל החברות; שיר הפרידה מג'רי, "Viva Forever", עסק ברעיון של חברות שהיא בלתי נגמרת. כידוע, הכל עסקים ומתחת לפני השטח היו הרבה ריבים (בעיקר בין ג'רי למל בי).
החמישייה הבריטית הגיחה אל תרבות המיינסטרים בדיוק כשזו הייתה נואשת לרענון. הן היו רחוקות מאד מהרעיונות הרדיקליים של הריוט גרררל, מהן שאבו טרמינולוגיה אבל לא אסתטיקה או אידיאולוגיה, אבל הן הצליחו להביא משהו מרוח הפמיניזם איתן. המהפכה הפמיניסטית הגיעה לבריטניה עם להקות כגון Huggy Bear שהפיצו מסרים לא מאד נגישים, והיה צורך להביא את זה למיינסטרים. הספייס עשו את זה – בהצלחה ענקית, עם שירי פופ טובים ומופקים מעולה ועם הסיסמא גירל פאוור (שייצגה את ההצלחה שלהן יותר מאשר הן ייצגו אותה). ג'רי אמנם חזרה על הסיסמא שוב ושוב בלי להסביר באמת למה הכוונה ואיך אנחנו הולכות להביא את המהפכה, אבל הראתה שאפשר להיות "דעתנית" בלי לקבל על זה ביקורת.
המורשת של הספייס גירלז לא חד משמעית. היא מורכבת, כי להיות אישה בעולם זה מורכב, ולהיות אישה שמנסה להצליח בתעשיית המוזיקה הגברית בניינטיז (וגם היום) זה מורכב. יותר משני עשורים אחרי הן מוכיחות שתרבות הפופ בהחלט יכולה לאתגר, ובכך ממשיכות לגלם את הפרדוקס המושלם.
כמה טוב אתם זוכרים את הספייס?