טיים אאוט timeout

פרימוורה 2018: ניק קייב הוכיח שוב שהוא הפרפורמר הכי טוב בעולם

| מאת: אורי באום

קייב סחף את הקהל עם כריזמה של מטיף דתי וסיפק תכונה שחסרה כל כך במחוזותינו - חמלה. לורד עדיין צריכה לגבש זהות משל עצמה, וארקטיק מאנקיז נתנה לקהל מה שהוא רצה

ניק קייב בפרימוורה (צילום: GettyImages)

"שום אדם איננו אי", כתב המשורר הבריטי בן המאה ה-17 ג'ון דון. דון, שהתכוון לכך שאדם לא יכול לפעול במנותק מסביבתו, ודאי לא חשב על ברצלונה מודל 2018 או על פסטיבל פרימוורה. כמדי שנה הסתערו במשך ארבעה ימים מאות אלפי חובבי מוזיקה על הבמות וגדשו את המתחמים השונים של הפסטיבל. בתקופה שבה העיר המארחת עושה ככל שביכולתה לשמור על הצביון והמרקם הייחודיים שלה מפני נחיל התיירים הבלתי נגמר, ניכר שפרימוורה מהווה בית לקהילה שרק מתעצמת, ובהחלט מסתמן כאי משל עצמו, עם בליל שפות, לשוניות ומוזיקליות.

>> פסטיבל מטאור – הליינאפ המלא

אם כנגד הפסטיבל של 2017 נשמעו טענות על כך שלא היו בו מספיק הופעות ענק, פרימוורה 2018 היה רווי בשמות שעוררו ציפייה וסקרנות רבה. אחד מהשמות המובילים בליין אפ היה כמובן ניק קייב, שהופעתו ביום הראשון המלא של הפסטיבל הציבה רף גבוה מאוד, אולי אפילו גבוה מדי. כמעט כל מי שנכח בהופעה של קייב והבס סידס במסגרת סיבוב ההופעות הנוכחי שלו, טען שחווה לא פחות מהתגלות רוחנית. בדומה להופעות בתל אביב, קייב סחף את הקהל עם אנרגיות וכריזמה של מטיף דתי שנע על הבמה עם שליחות. הוא פינק עם שני שירים שלא שר בהופעות במשך שנים רבות – "Loverman" ו-"Come Into My Sleep", ולקראת סוף ההופעה, בעת הביצוע של "Stagger Lee", העלה לבמה מעריצים ברי מזל ושר אליהם כמו אבא. מי שהיה בתל אביב זוכר עד כמה הדבר הזה חדר ללבבות הקהל. בכלל, ההופעה של קייב שונה מאוד בנוף הנוכחי, בכך שהיא מציעה תכונה שחסרה במקומות רבים בימינו – חמלה. "Push the Sky Away" חתם הופעה שהייתה לא פחות ממדהימה, ועבדה מצוין במרחב פתוח, שיקול שאותו יש לקחת לקראת הפעם הבאה שקייב יגיע לפה.

דבר שבלט במיוחד בפרימוורה השנה היה הנוכחות של נשים על הבמות המרכזיות. וורפיינט, שהגיעו לברצלונה ישר מתל אביב, קיבלו יחס חם יותר מהקהל המקומי, והוכיחו כי הן ראויות להרבה יותר מלהקת חימום לאלט ג'יי. עם זאת, הלהקה נמצאת כעת בלימבו – גדולה מספיק בשביל במה מרכזית, אבל בלי מספיק כריזמה בימתית בשביל לעלות לשלב הבא. ביורק, לעומת זאת, בלטה עם הופעה שהיא הכל מלבד הופעת פסטיבל. עם מסכה על הפנים, כס עם צמחיית פרא ולהקת חלילניות, ההופעה של ביורק נראתה כמו מיצג אמנותי מרהיב שהיה עובד מצוין באולם בלט או קונצרטים ענק. על אף שקשה להישאר אדישים להיבטים הוויזואליים שלה, ההופעה בעיקר נראתה כמו מעטפת שנועדה לכסות על היכולות הווקאליות של ביורק שכבר לא בשיאן. אמנם היו רגעים יפים כמו "Isobel", אך ההופעה נשענה בעיקר על אותו השטיק, ואף שעממה לפרקי זמן לא קצרים.

זמרת אחרת בעלת יומרות אמנותיות משל עצמה הייתה לורד. הניו זילנדית באה להוכיח למה היא נחשבת לשם כל כך גדול בגיל כל כך צעיר, ובסך הכל עשתה עבודה לא רעה, אבל ניכר שהיא עדיין צריכה לגבש זהות משל עצמה. עם מניירות של דיווה, לורד הופיעה עם חבורת רקדנים כאילו הייתה ביונסה או מדונה בימיה הגדולים, ושרה לצלילי הפלייבק הקולי של עצמה. במובן מסוים, נראה שכתמי הזיעה על חולצות הרקדנים היו הדבר האותנטי ביותר בהופעה. ובכל זאת, כשהיא לא עסוקה בלהיות פרימה בלרינה ולהינשא על ידי רקדניה, לורד יכולה לתת שואו ולספק לא מעט רגעים יפים.

מי שנתנה את אחת מההופעות המרגשות ביותר בפסטיבל הייתה לא פחות מג'יין בירקין, שביצעה עם תזמורת סימפונית את שירי בן זוגה לשעבר, סרז' גינסבורג המנוח. בירקין הוכיחה כי לקלאסה וניסיון אין תחליף, וסיפקה ערך מוסף לשירי גינסבורג עם עיבודים נפלאים שקשה היה להישאר אדיש כלפיהם. בתם של בירקין וגינסבורג, שרלוט גינסבורג, הופיעה גם היא בפרימוורה – הופעה ראשונה לאם ולבת באותו הפסטיבל. האחרונה נתנה הופעה יפה משל עצמה, ששמה בעיקר דגש על שירי האלבום האחרון, "Rest". גינסבורג אף קינחה עם "Lemon Incest", השיר השערורייתי ששרה עם אביה כשהייתה בת עשר. הופעה נוספת שראויה לציון הייתה זו של להקת Waxahatchee, שבתקווה תקבל במה גדולה יותר בפעם הבאה. גם ליקה לי הוכיחה שהיא מסוגלת להופיע על במה מרכזית, אם כי בעיקר היוותה חימום ללורד ולארקטיק מאנקיז.

ומה עם ארקטיק מאנקיז באמת? אפשר להמשיך לברבר על טיבו של האלבום האחרון, אבל הלהקה הוכיחה שהיא באה לעבוד ולספק לקהל מופע רוקנ'רול אמיתי. את ההופעה פתחה עם "Four Out of Five" מ-"Tranquility Base Hotel & Casino" אך מייד שינתה כיוון וסיפקה לקהל את מה שהוא הגיע עבורו, עם קלאסיקות כמו "Brainstorm" ו-"I Bet You Look Good on the Dancefloor". השירים מהאלבום החדש אמנם נשמעו טוב בלייב, אך על הקהל, שרצה בעיקר את הלהיטים הגדולים, הם עבדו פחות. גם אם אלכס טרנר יפנה עכשיו לקריירת סולו, הוא הוכיח למה הלהקה שלו נמצאת במעמד שהיא נמצאת בו, עם הופעה כיפית שסיפקה את מה שהייתה צריכה לספק.

הופעה נוספת שלא אכזבה הייתה זו של דה נשיונל, שעובדים טוב יותר באולפן מאשר על הבמה, ובכל זאת – מט ברנינג'ר וחבריו עבדו קשה, ועם המון אנרגיות נתנו הופעה שנתנה למעריציה הרבים להצטרף לשירה בציבור. מי שסיפק הופעה מנצחת וכריזמתית ביותר היה פאד'ר ג'ון מיסטי. עם תזמורת מיתרים וכלי נשיפה על הבמה, מיסטי הוכיח שגם אם הוא מתנהג כמו כוכב יומרני בעל פה גדול הוא ראוי לבמה הגדולה באמת, עם הופעה שמוציאה ממנו אלטון ג'ון מודרני.

מי שקצת אכזבו היו כוכבי ההיפ הופ, שלא היו רעים, אך לא סיפקו ערך מוסף בהופעות שלהם. שלישיית מיגוס פספסה את הטיסה לפרימוורה לצערם של לא מעטים, וינס סטייפלס נשמע טוב אך לא הרשים במיוחד, וA$AP רוקי היה טוב אבל לא מצוין. היחיד שבאמת נתן שואו היה טיילר דה קריאייטור, וניתן רק לקוות שהקהל הישראלי יזכה לראות אותו בארץ, לאחר ביטול הופעתו בשנה שעברה.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: abf6601