טיים אאוט timeout

ליילי אלגנטיים וסקסיים, הכנות של קינג קרול ממכרת

מה נשמע
| מאת: שי סגל

האלבום של הצמד הישראלי הטרי הוא פרויקט שלם, מפותל ועמוס ברגעים יפים, שמזכיר את שנות ה־70 של סטילי דן באופן אלגנטי, אינטליגנטי ובלי ליפול לפסטיש | הרוק-בלוז-נואר ב-"The Ooz" ממצב את קינג קרול כקול הטורדני של דור הציפרלקס, עם הצפה של הייאוש הקיומי במקום הדחקה ומריחה ועם טונות רומנטיקה וסטייל

  • https://static2.timeout.co.il/media/2017/11/sizes/קרדיט-אורית-פניניHH_wo_680_382.jpg
ליילי - גל תורן וגיא לוי (צילום: אורית פניני)

ליילי (גל תורן וגיא לוי)

Untitled

העטיפה של ליילי, הדואו החדש של גל תורן וגיא לוי, נראית כמו טייק אוף על הסדרה "דברים מוזרים". השניים מביטים לצדדים ועל גבי דמותם בהווה משתקפים ילדי שנות ה־80 שהיו. העטיפה שעיצב חן מכבי, אמן שעובד לרוב עם ראפרים מקומיים (פלד, טונה, אורטגה), מסגירה שני דברים: האלבום הזה מכיל הרבה היסטוריה משותפת ויוצר תערובת אישיותית ומוזיקלית של תורן ולוי – הראשון מצא את מקומו ברוק הישראלי כסולן מרסדס בנד, השני ג'אזיסט ונגן קונטרה בס עסוק. פעם, בילדות, הם היישירו מבט. ההווה מבשר אחרת – את ההתפצלות: אחד מסתכל ימינה, השני שמאלה. פרט מעניין שמעיד עוד על ההיסטוריה: גל מכנה את גיא ליילי, ומכאן השם. מעבר להשערות ברור שמדובר בצמד שנושא משקל גדול של עבר, לטוב ולרע.

>> לכל הביקורות של שי סגל

המוזיקה של ליילי נחשפה ב"אורי ואלה", הסדרה שיצרו דינה סנדרסון, עפר סקר ויובל שפרמן ועלתה בנובמבר הקודם. תורן, שחקן טלוויזיה מצוין לא פחות ממוזיקאי, גילם את שמוליק נוימן, בנו של אורי (שלמה בראבא) ואח של אלה (דינה סנדרסון) – אדם צעיר שמנגן בלהקה של אביו ומתקשה לפתח קריירת סולו בצלו. באחד הרגעים המכוננים בסדרה, "בימים" מבוצע על ידי בראבא – אז נשמע לראשונה השאנסון העברי שכתבו תורן ולוי ("בקלות תיעלם עוד שעה כשהרקע אפור / שיכור, נאחז לי באיזה תמרור / בפינה חשוכה בשובי מהפאב הסגור / נעלמתי שנייה, בקלות תיעלם עוד שעה").

שנה אחר כך הביצוע המרוסק, המשוחק וקורע הלב של בראבא לא מתעלה על זה שיצא באלבום של ליילי שאותו שר תורן, אלא רק משתווה לו. העיבוד אחר, נאמן לשחקן הראשי באלבום של ליילי – הקלידים – ובקונטקסט של האלבום ולא של הסדרה מתקבלת פרספקטיבה אחרת למילים כגון "ועכשיו במשמרת שניה מנסים לא לזכור / לא טוב לנסות להמשיך לאהוב" – פחות גבר אמיד שהתאלמן ויותר אדם צעיר שהלילה אורב לו. תורן נסער, זועק וסוחב על גרונו את המילים עד לקליימקס. יש בזה לא מעט ממרסדס בנד, אבל עם מודעות גבוהה יותר ועם פיכחון שובה לב.

ב"בייבי", שיר שצריך לנגן על הקסיו שתקוע בבוידעם, הקול של תורן נוסק גבוה ומזכיר את דני סנדרסון של 1984, בזמן שהכלים שמלווים אותו יציבים ומנומסים, נותנים לו גב. "נקי ומלוכלך" הוא עוד שיר יוצא דופן בפתיחות שלו ("הזיונים על המזרן / מזכירים לך שהדק לא משומן / הקיר לא לבן / גמרתי מוקדם"), שמתווסף ל"נשבעתי לחזור אליך" בביצוע של לוי ול"רק שתיקח אותי איתה" שיש בו איכויות ג'אזיות־ישראליות מהסוג של אלון אולארצ'יק. ב"היא" אפשר לשמוע את ההשכלה המוזיקלית של גיא על כל מורכבותה, ויש בו נוכחות אביתר בנאית. רק ב"צפונה" וב"זה כבר ניכר" הכתיבה נעשית מעט פשטנית ומאולצת.

ליילי של תורן ולוי הוא פרויקט שלם, מפותל ועמוס ברגעים יפים שמזכיר את שנות ה־70 של סטילי דן באופן אלגנטי, אינטליגנטי ובלי ליפול לפסטיש. מי היה מאמין ש"בימים" יהיה רק שיר אחד מתוך 11, טובים כמעט כמוהו.

שירים שכדאי לשמוע: בימים, בייבי, נקי ומלוכלך, נשבעתי לחזור אליך, רק שתיקח אותי איתה, היא, הולכים על זה

קינג קרול – The Ooz

the ooz_king krule

"נמצא היורש של טום וייטס". הציטוט הזה תוקף את האינטרנט מכל עבר, הופך ילד סמי-אלמוני (בחוגים מסוימים דובר עליו במונחים של משיח עוד מ-2011) לאלוהי הרוקנ'רול הבריטי. יש תוקף לציטוט הזה, בעיקר בנוכחות הכבדה של קינג קרול – אמן שיורק את השירה האימפרסיוניסטית שלו, שיש לו חצץ ובוץ במקום מיתרי קול, שהתת-הכרה היא המנצחת עליו, שאוחז ביכולת להיות הווירדו הכי גדול באירופה – אבל גם הנערץ ביותר. זה שכולם רוצים להיות כמוהו – מטורפים ומתבוננים. אבל כאן התוקף נגמר. קינג קרול (או בשמו האמיתי ארצ'י מרשל) הוא לא טום וייטס. לא בשלב הזה, לא ב-2017. למתוח את האיזוטריה והאקספרימנטליות לקצה זה רק אספקט אחד, שולי לכך שכתיבת שירים יפים – בלדות כמו "Martha" – היא התנאי הראשון בקבלת הירושה. מרשל עוד לא שם. המוזיקה שלו – טבועה במטפורות עירוניות, רעיונות מעוכלים למחצה, חרדות, סוריאליזם ופסיכדליה – היא עדיין גולמית ברובה. כמו באלבום הראשון שלו, "Six Feet Beneath the Moon", שהציג אותו בתפוצה רחבה כילד פלאי בוסרי, גם ב-"The Ooz" הנוכחי אין באמת שירים שיכולים להפוך את העולם על פיו, כמו השיר ההוא של וייטס מ-1973.

אבל – וזה אבל גדול – מרשל בן ה-23 הוא בהחלט הקול הטורדני של דור הציפרלקס. לא במובן הלינה דנהאמי של הביטוי, אלא באופן הרבה פחות מעורר מחלוקת. ביצירה שלו, מאז ומתמיד ובכל אחת מהפנים שלה (הוא פעל תחת שמות רבים, בין היתר זו קיד, אדגר דה ביטמייקר, אדגר דה ברת'טייקר, DJ JD Sports וארצ'י מרשל) תמיד קיים עקרון האינרציה. הוא מתמיד, עובד קשה, נאמן לעצמו ולכל אחת מהדמויות שיצר – אבל סובל. בחוץ, באור יום, בגשם, במיטה, עם מאהבת, בהקלטות – הוא קשוב לתת מודע שלו, הכנוע לדיכאון, לנדודי השינה ולפחדים. ב-"The Ooz" אין חידושים נרטיביים. הלב החולה של מרשל, תוצאה של נטישת בת זוג ספרדייה שאהב, הוא רק טריגר לתת לתת מודע לשטוף כל חלקה. במקום להדחיק עם משככי כאבים הוא מציף את כל גורמי העינוי המודרני בעולם שלנו.

זה יכול היה להפוך אותו בקלות למטרה קלה. כשכל השאר נכנעים להדחקה קולקטיבית ואתה היחיד להתנגד לה, זה עשוי לסמן אותך כמושא ללעג. אבל הייסורים של מרשל לא מעוררים גיחוך, להיפך – הכנות שלו ממכרת, כמעט מבלבלת וגורמת לרצות בחוסר המנוחה. לייאוש הקיומי יש אפיל ואפשר לחוש בו, פיזית, בכל 19 השירים באלבום. לכן, באותה מידה שהתקליט הזה נועד למצק את העצב, הוא גם נועד לשרת את הרומנטיקה. העימותים שלו עם העולם, על כל כיעורו, הם הדרך של מרשל ליצור לעצמו תדמית של רומנטיקן חסר תקנה. הבטחות העולם משתרכות והוא נותן להן דחיפה חזקה מאחור.

מבין כל המעלות הברורות, ההיברידיות של קינג קרול היא הדומיננטית שבהן – מצד אחד מדובר בניאו-ג'אזיסט ("Biscuit Town"), מצד שני בסולן גראז' ("Emergency Blimp"), מצד שלישי בפריק של בוסה נובה ("Logos"), מצד רביעי בילד שהוא סך ההשפעות שלו – הסטריטס, טוקינג הדס ובילי בראג ("Dum Surfer"). תוסיפו לזה את ההגשה העמוקה, האקספרסיבית, שמדגישה כל הברה או מחללת אותה – לפי מצב הרוח – וקיבלתם אמן שלקרוא לו "יורש" יפגע אנושות ביכולת האדירה שלו להתפזר לכל עבר. כאן צריך לסייג ולהגיד שהחוזקה של מרשל היא גם החולשה שלו; היכולת לעשות הכל ולהיות כמעט ספונטני הביאה אותו להוציא אלבום ארוך מאוד, שיש בו קטעים לא שלמים שעוברים יותר כחלקיקי רעיונות ולא כשירים של ממש.

"The Ooz" הוא יותר מהכל אלבום שמקדש את הגיטרה והנגינה. הגועל העירוני הופך למפתה בזכותה ("Slush Puppy", "Lonely Blue"). כבר באלבום הראשון הוא מיקד בה את תשומת הלב, אבל הפרויקטים הצדדיים שלו הובילו בדרך כלל לביטים של היפ הופ וזנחו את האקורדים. ב"The Ooz" יש חזרה מכוונת לגיטרת הג'אז, מפוצצת ריוורב ואדישה ליבבות שלו. גם הקלידים וכלי הנשיפה מקבלים הרבה מרחב לנוע ויוצרים כמה מהצלילים הנפלאים ביותר שמרשל הוציא – החל מ"Czech One", דרך "Sublunary" ועד "Biscuit Town".

המוזיקה שלו היא פרוזה בתנועה ("נראה שאני שוקע עמוק לתוך עיר ביסקוויטים") ויש לו מאגר יצירתי בלתי נדלה. השירה אסוציאטיבית, דיסטופית ומפוכחת ("ראיתי כמה פשעים כשהייתי צעיר ועכשיו המוח שלי מזוהם / לא מצאתי את הספוג בגודל הנכון / לשטוף את כל העוולות"). בחלק מהזמן מדוקלמת בספרדית, מיועדת לחברתו שעזבה ("Bermondsey Bosom"). "הבחורה המסוימת הזאת גרמה לי לכתוב את התקליט הזה", הוא אמר בראיון לפיצ'פורק, "רציתי להרשים אותה".

למרות השוני, הרוק-בלוז-נואר של קינג קרול תמיד מרפרר לאימג' באלבום של טום וייטס, "The Heart of Saturday Night" מ-1974 – איש נאה עומד על מדרכה, הסיגריה בוערת בפיו ויש אישה ברקע – האקספוזיציה השלמה לתאווה ולזעם, להסתכלות מהצד, למופרעות של הרחוב ולסיפור כולו של הילד-גבר הזה. 43 שנים אחרי האלבום ההוא של וייטס ובעולם היפר-מודע, "The Ooz" יכול היה להיות מצחיק אם הוא לא היה כל כך טוב.

שירים שכדאי לשמוע: Biscuit Town, Dum Surfer, Logos, Czech One, Lonely Blue, The Locomotive, Half Man Half Shark, The Ooz

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 9c1fb3a54fb92a3