טיים אאוט timeout

קמאזי וושינגטון הוא הדבר הכי חם במוזיקה השחורה - והוא ג'אזיסט

| מאת: נדב נוימן

קנדריק לאמאר מחזיק ממנו, הקריירה שלו מסוקרת באתרים ומגזינים שמוקדשים למוזיקה פופולרית ואינדי והוא מגיע כהדליינר לפסטיבל מטאור. האלבום החדש שלו מסביר איך זה קרה

קמאזי וושינגטון (מתוך עטיפת האלבום "Heaven and Earth")

לצד נינה קרביץ, פושה טי ופליינג לוטוס מתנוסס לו בגאווה בשורת ההדליינרים של פסטיבל מטאור השם קמאזי וושינגטון. אפשר להניח שעבור מרבית חובבי המוזיקה הישראלים וושינגטון נמצא בספקטרום שבין אנונימיות מוחלטת ל"שמעתי עליו פעם". אבל ההגעה לישראל של וושינגטון – ג'אזיסט, באין הגדרה טובה יותר – כמופע מרכזי בפסטיבל לא צריכה להפתיע איש.

בקואצ'לה, אחד הפסטיבלים המרכזיים בעולם, הופיע וושינגטון יום אחרי ביונסה, בהופעה שהפכה למדוברת כמעט כמו זו של קווין בי. בריאיון שהתפרסם לאחרונה במגזין "Fader" תחת הכותרת "קמאזי וושינגטון, האדם החכם ביותר בכדור הארץ", הוא אומר: "כשרואים להקת ג'אז בקואצ'לה התגובה היא 'וואו, יש להקת ג'אז בקואצ'לה!', אבל כשמסתכלים על הסט של ביונסה עם כל הקרנות וכלי הנשיפה ממתכת – אני שומע בעיבודים האלה שמישהו שם הקשיב לג'אז. אני שומע את זה בכל מקום, ואני בהחלט מרגיש שאנחנו חוגגים את התרבות האפריקאית אמריקאית באופן ייחודי לתקופה הזו".

עוד כתבות מעניינות:
הליינאפ המלא של פסטיבל מטאור
רולינג סטון: אלה 100 השירים הטובים של המאה ה-21
מאחורי הקלעים של נתוני המכירות והצפיות של הזמרים הישראלים

החיבור הזה, של ג'אז־מיינסטרים־פוליטיקה שחורה, הוא שהפך את וושינגטון (37) לאחד המוזיקאים הכי מדוברים בארצות הברית בתקופה האחרונה ולכזה שמחזיק על כתפיו הרחבות את החזרה המיוחלת של הג'אז למרכז הבמה. אלבומו החדש והכפול, "Heaven and Earth", אלבום קונספט רחב יריעה ולא חסר יומרות שלמשך שעתיים וחצי (שלוש כולל אלבום הבונוס) עורך מסע מהפנט בתולדות הג'אז והמוזיקה השחורה, מראה שהוא לוקח את המשימה הזו ברצינות. לא לחינם הוא מכונה בארצות הברית "קול הג'אז של Black Lives Matter".

קול הג'אז של Black Lives Matter. קמאזי וושינגטון (צילום: Durimel Full)

המסע האישי שלו למרכז הבמה נראה ממעוף הציפור כמסלול לינארי וברור: חשיפה לג'אז כילד, התבגרות לתוך הסקסופון, נגינה בלהקה של סנופ דוג בסיבובי הופעות, צ'אנס מקנדריק לאמאר, אלבום בכורה מדובר וקריירת סולו מוערכת. אבל הדברים מעורבבים זה בזה ואין ביניהם גבולות ברורים. זה, למעשה, המסר של וושינגטון: אין גדרות, אין הבדל מהותי בין ג'אז והיפ הופ, אין הבדל בין אנשים.

ב־2015 הוא ניגן והיה אחראי על עיבודי המיתרים באלבום זוכה הגראמי של קנדריק "How to Pimp a Butterfly" והפך לחלק חשוב בגל הנוכחי של החיבור בין ג'אז להיפ הופ, אבל הוא מרגיש בבית בשני העולמות מילדות. הגרפים של שני הסגנונות מתנגשים־מתחברים אחת לכמה שנים ומזכירים לכל מי שהספיק לשכוח שהם מגיעים מאותם מקומות – גם מבחינה גיאוגרפית.

וושינגטון גדל והתבגר בדרום־מרכז לוס אנג'לס, בלב סצנת הג'אז הנשכחת של העיר, לצד ועם מוזיקאים נוספים ששייכים לקרוס־ז'אנר הזה: ת'אנדרקאט, פליינג לוטוס (שמגיע גם הוא למטאור) וטארס מרטין, המפיק של לאמאר. גם לאמאר עצמו גדל באותו אזור, שהיה חופף לסצנת ההיפ הופ של החוף המערבי. וושינגטון ושאר המוזיקאים שהפכו את "Pimp a Butterfly" לאלבום הגדול שהוא חיים בשלום עם שמיניות סווינג ועם פלואו שלישיות. כשהוא וחבריו ללהקת הליווי של סנופ דוג לסיבוב ההופעות היו יורדים מהבמה הם היו מחפשים את מועדון הג'אז בעיר שאליה הגיעו כדי לתת הופעה.

לשמוע ג'אז בקאדילק

האלבום "Heaven and Earth", כפי ששמו רומז, מחולק לשניים. "Earth" עוסק, קונספטואלית, בעולם הזה וברצון לשנות ולתקן את המצריך תיקון, בעוד "Heaven" מייצג את הצד החולמני, הספקולטיבי, הרוחני באופיו של וושינגטון. מוזיקלית אין הבדלים מהותיים בין שני החלקים, ולמעשה כל המוזיקה שלו כוללת בו זמנית גם את השמים וגם את הארץ, כמתחייב מעמדתו.

אפשר למצוא באלבום את כל מה שנכלל ב"The Epic", אלבומו המלא הראשון מ־2015 שהיה – וושינגטון מאוד ליטרלי בשמות האלבומים – ארוך אף יותר מהנוכחי: פיוז'ן שמושפע מהניסויים של מיילס דיוויס בשנות ה־70, פרי ג'אז וג'אז ספיריטואלי מבית מדרשם של קולטריין, סאן רא ופארו סנדרס, והמון גרוב קליט אך מורכב של כל מה ששחור בעולם. הפעם הגרוב מהודק יותר, ולמרות השפעות הפרי ג'אז מדובר בפצצת מוזיקה שחורה שתדבר גם למי שג'אז זה לא כוס התה שלו, עם צבע אפרו קובני והרבה נשמה שמגיחה לאורך האלבום (לא סתם האלבום נפתח בקאבר רצחני לשיר הנושא של הסרט "Fists of Fury" של ברוס לי מ־1972, שמספק גם קריאה מילולית לפעולה של הקהילה האפרו אמריקאית).

וושינגטון הוא לא סקסופוניסט וירטואוז אבל בכל פעם שהוא לוקח את הלהקה שלו מעלה־מעלה מעבר לגבולות כדור הארץ – וזה קורה פעם בכמה דקות – אפשר לשכוח שהוא בכלל מנגן בכלי מעוגל ממתכת. נדמה שהוא שולח את המאזין למרחבי היקום באמצעות כלי נגינה בן יותר משלושה ממדים.

באותו ריאיון ב"Fader" הוא נשאל איפה הוא מדמיין שאנשים מאזינים למוזיקה שלו. "בקאדילק!" הייתה התשובה שלו, איש שחור גדול שמנגן מוזיקה רוחנית והתבגר כשהוא מאזין לראפ במכוניות קופצות. "אני יכול לדמיין את המוזיקה שלי בהרבה מקומות, אבל כן, לגמרי מנוגנת חזק בקאדילק".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: abf6601