טיים אאוט timeout

ומוזיקה לשיר הזה אין: שמעון אדף ולהקת קטב מרירי בראיון משותף

| מאת: אורי זר אביב

את השירים בספר "אביבה־לא" כתב שמעון אדף בעקבות מות אחותו. מנהיג ההרכב קטב מרירי, חיים רחמני, מצא בשירים תמונות מנוף ילדותו והחליט להפוך אותם לאלבום. ערב יציאתו השניים מספרים מה להם ולעברית מימי חז"ל ואיך בכלל אפשר להביע אֵבֶל קשה מנשוא

  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/01/sizes/DSC3668_h_wo_680_382.jpg
  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/01/sizes/DSC3582_h_wo_680_382.jpg
  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/01/sizes/DSC3721_h_wo_680_382.jpg
שמעון אדף וחיים רחמני. צילום: יולי גורודינסקי

"מתח תמידי בין מלודיה לסאונד שרוצה לפרק אותה", מדייק המשורר והסופר שמעון אדף בתיאורו את המוזיקה של ההרכב קטב מרירי, המשלב בין נויז, אמביינט, אוונגרד ושירי משוררים עברים. לפני כחמש שנים הוציא אדף את ספר השירה "אביבה־לא", שכתב בעקבות מותה בטרם עת של אחותו. כעת יוצא "של בני תמותה", האלבום החדש של קטב מרירי, שמורכב כולו משירים מתוך "אביבה־לא". אדף סבור שהמתח הקיים במוזיקה של קטב מרירי, קיים במובן מסוים גם בספרו ש"רוצה להביע אבל לא מאמין שהשפה יכולה".

ברגע שמנהיג הלהקה חיים רחמני החל לקרוא בספרו של אדף, היה לו ברור שהוא הולך להלחין אותו, זאת למרות שהשניים לא נפגשו מעולם. "התחלתי להלחין שיר אחרי שיר ובשלב כלשהו יצרתי קשר עם שמעון כדי להשמיע לו. נראה לי שהשגתי את האימייל שלו מרוני סומק", רחמני נזכר.

קטב מרירי כבר הוציאו בעבר שני אלבומים משירי משוררים שונים ואלבום אחד שכולו משירי לאה גולדברג, אך זו הפעם הראשונה שההרכב מקדיש אלבום שלם למשורר אחד חי. "זה לא נפוץ בתרבות הישראלית להקדיש אלבום שלם למשורר חי, ועוד לספר ספציפי שלו", אומר רחמני ומוסיף שהיה לו ברור שהוא לא יכול להכניס לאלבום שירים מספרים אחרים של אדף.

הופעת ההשקה של האלבום החדש, שהייתה מתוכננת להתקיים ביום חמישי (29.1) אך בוטלה על ידי מרכז ענב, הייתה יכולה להיות אירוע נדיר, שכן קטב מרירי ממעיטים מאוד בהופעות חיות (האחרונה הייתה ב־2010). בהופעה היו אמורים לנגן המוזיקאים שמנגנים גם באלבום ובהם שי לוינשטיין (הפקה מוזיקלית, גיטרות, כלי הקשה ועוד), קרן פנפימון זהבי (מרימבה, כלי הקשה), טליה אליאב (שירה, פסנתר ועוד) ובוריס מרצינובסקי (אקורדיון, מחשב).

אדף, דתי לשעבר משדרות, חזר ב"אביבה־לא" לכתוב בשפה שמקורה במסורת היהודית באופן נרחב יותר מבספריו הקודמים. ואילו רחמני, שגדל בבית מסורתי בערד, מצא בשפת שירתו של אדף, המערבבת את העכשווי עם העתיק, את הבלוגים עם חז"ל, משהו שחסר לו בשירה העברית. "שמעון מסוגל לדבר טקסט שהוא גם עכשווי, גם לא מחנך בשום צורה וגם שואב מהמקורות היהודיים. זה משהו שחיפשתי. כשאני קורא ספרות תל אביבית, או אפילו קיבוצניקית־חוץ תל אביבית־ישראלית, יש בה מין דיאלוג שעובר מהתנ"ך ישר לפלמ"ח", אומר רחמני ומדגיש ששפה עשירה התקיימה גם אחרי ימי התנ"ך ולפני שנוסדה מדינת ישראל. "להתעלם מזה זה לוותר על חלק גדול מהעולם הפנימי שלי", הוא ממשיך ומסביר שעד שכבר כן נעשה בימינו שימוש בשפה שלקוחה מן ההלכה והמסורת, השירים מגיעים בדרך כלל מיוצרים דתיים ש"לרוב יהיה בהם סוג של הטפה או חשיפה של מישהו שראה את האור. אבל זה לא שייך לי, זה לא מדבר אליי".

אדף, מצדו, מסביר את השפה שמופיעה בספרו בכך ש"קרה לי אירוע שלא הייתה לי שפה בשבילו, שהייתי צריך להמציא עבורו את השפה מחדש. כל היצירות המודרניות שמתעסקות באבל, להוציא את אבות ישורון (בספרו "אדון מנוחה", אז"א), חסרות את העומק שקיים במסורת של טקסי האבלות". אך בעוד יצירתו של אדף היא אישית במסורת יש "משהו קולקטיבי שמכחיד את האינדיבידואל", הוא אומר. על כן, הספר "אביבה־לא" הוא הניסיון שלו לזקק מן המסורת הקולקטיבית יצירה פרטית. "העבודה שלי היא בראש ובראשונה עבודה של לשון, בדרך שבה היא תופסת חיים שחורגים מהרגע הזה, מההמצאה של זהות לאומית. שפה שמנסה להכיל את כל המטענים האלה. תבין, עמדה חילונית מובהקת – כמו גם עמדה דתית מובהקת – לא מעניינות. מה שמעניין היא התנועה ביניהן".

קלסיקלטת

אדף אומר ש"אביבה־לא" הוא הספר המוזיקלי ביותר שכתב עד כה. הסבר לכך אפשר למצוא בעובדה שהוא נכתב בימים שבהם המשורר חזר לבית הכנסת להתפלל עם משפחתו (מקום שהדיר ממנו רגליו במשך שנים ארוכות) בתקופת האבל. "כל המוזיקה ששמעתי בזמן הכתיבה הייתה מוזיקה משם, המון פיוטים", הוא מספר. לכן אדף הופתע כשששמע את הסקיצה הראשונה של רחמני: "היא ישר הזכירה לי הקראה של הפטרה", הוא אומר. ורחמני מסכים: "זאת באמת הייתה נקודת המוצא שלי".

רחמני מדייק מאוד בהגיית המילים שהוא שר, אפילו כשמדובר במילים מומצאות לחלוטין.

אדף: "פעמים רבות הוא התקשר אליי לשאול איך בדיוק אני הוגה מילה מסוימת. הוא רצה לשמוע מפי איך הן נשמעות, מילים במרוקאית לדוגמה".

הוא גם שר באטיות כזאת, כשהלחן מתחתיו כמו מזדחל מתחת לעור.

אדף: "כן, אבל יש גם אגרסיות וכעס בטקסטים, והלחנים בהחלט תופסים גם אותם. האלבום מצליח לתפוס מנעד רחב של הבעה".

כשאני שואל את השניים אם יש באלבום ניסיון להנגיש את "אביבה־לא" למי שלא כל כך קורא שירה, צחוק קל עולה בהם. "אם הייתי רוצה להנגיש את שמעון, לא הייתי עושה כאלו עיבודים, ובטח שלא הייתי בוחר את השירים שבחרתי", אומר רחמני ומוסיף ש"קטב מרירי היא לא ממש הדרך הנכונה להנגיש דברים".

"של בני תמותה" זמין בבאנדקמפ

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: c422d06bb