טיים אאוט timeout

"שיט! זה נכנס לאלבום!": נעם רותם מקליט אלבום לייב חדש. ריאיון

| מאת: עמית קלינג

הוא מתקשה לבחור שמפו בסופר אבל ברגע שצריך לכתוב שיר, משתלט עליו מישהו אחר; עד היום הוא זוכר את הפעם שהעליבו את קרח תשע במתכון שהתפרסם בעיתון. בקיצור, רוקסטאר שלא מתבייש מהיומיום

  • https://static2.timeout.co.il/media/2016/03/sizes/DSC4207_h_wo_680_382.jpg
נעם רותם. צילום: יולי גורודינסקי

לנעם רותם יש מפתחות לדירה של החבר הכי טוב שלו, שעובד בהיי־טק. "הוא עשה כמה החלטות טובות בחיים", הוא אומר ונכנס לדירה הגדולה והמצוחצחת, חתיכת נדל"ן יוקרתית באמצע תל אביב, שם מתקיים הריאיון. גם נעם רותם מרוצה מההחלטות שלו: הוא הוציא אלבום ראשון בגיל 23, בתור הסולן הצנום והיפה של קרח תשע, פנינת בריטפופ שצמחה בקריות, אבל הוא רחוק מאוד מלהיות עוד פליט רוקנ'רול שמסתובב בעיר, הלום ניינטיז. קרח תשע התפרקה אחרי שני אלבומים, ורותם, שחזר לפעילות סולו חמש שנים לאחר מכן, הוציא אלבומים עם שמות שהלכו ונעשו קודרים יותר ויותר: "חום אנושי", "עזרה בדרך", "ברזל ואבנים" ו"נשורת".

לפי רותם, לאלבום הבא דווקא לא יקראו "חידלון" או "מוות", אבל תכניו הולכים להיות קודרים למדי. "אני מסתכל אל האופק של האלבום החדש, לעתיד שלו, ולפחות כרגע הוא נראה די שחור. 'נשורת' היה לונה פארק לעומתו". אבל ביום חמישי הקרוב הוא ייקח הפוגה מכל החשכה הזאת ויאסוף את הלהקה שלו להופעה שתוקלט לאלבום לייב – החלטה לא שגרתית כיום. "הרגשתי שיש רגע בזמן שהשירים האלה, שאת חלקם אני מנגן כבר 20 שנה, הבשילו למשהו מעבר למה שהוקלט. הם הרבה פחות מאופקים עכשיו, וגם יש רצון לעשות משהו עם ההרכב הזה שהתגבש המון זמן: אוהד קוסקי שמנגן איתי מאז קרח תשע, והבסיסט עידו הרשקוביץ. לפני כמה חודשים הצטרף גור שפיגל על התופים והדביק את כל העניין. הרגשתי שאם לא אנציח את זה עכשיו – אצטער. אחרי הרבה מאוד שנים על הבמה ואחרי הרבה מאוד דברים שקרו איתם, השירים שונים מאוד וחלקם יוצאים החוצה הרבה יותר טוב עכשיו, הכוונה שלי עוברת יותר טוב".

החלקים האופטימיים שלך היו נוכחים מאוד בקרח תשע.

"קודם כל גם בקרח תשע היה קצת שחור, אבל הוא רוכך בסאונד. חוץ מזה זו להקה. זה קצת אחרת. אתה קצת כותב גם את המתופף וגם את הבסיסט ולא רק את עצמך, אתה כותב את כולם. בטח להקה כמו שאנחנו היינו, שהחברות הייתה חלק מאוד גדול ממנה. אמנם אני חתום על רוב המילים, אבל הרגשתי מחויבות לכתוב אותם פנימה".

נעם רותם. צילום: יולי גורודינסקי

נעם רותם. צילום: יולי גורודינסקי

אז מה הולך להיות כל כך אפל שם?

"אני עוד לא יודע. אני לא כותב שירים שלמים, אני כותב חתיכות־חתיכות־חתיכות. 'ברזל ואבנים', האלבום הקודם, היה עד כמה חודשים לפני ההקלטה אלבום מאוד קודר. רק בחודשיים שלפני ההקלטות הגיעו פתאום כמה שירים שהפכו אותו ליותר שמח. בינתיים האלבום מתעסק הרבה בגיל שאני נמצא בו. גיליתי שיש את העניין הזה של הנעורים, ואתה שואל את עצמך: מה יהיה איתי, 20 ומשהו – מה יהיה איתי? ואז יש 40, כבר חצי חיים מאחוריי, וזה כן מחלחל. לא שאני חושב על זה כל הזמן, אבל אני שואל: מה אני לוקח איתי?".

מה הבנת בינתיים?

"תפריד בין נעם כותב השירים לנעם האמיתי. נעם האמיתי לא מבין כלום".

עם מי מהם אני מדבר עכשיו?

"בעיקר עם האמיתי, נראה לי. מה ההבדל ביניהם? נעם כותב השירים הוא חלק ממני שמכבה את החלקים האחרים כשהוא מתבטא. הוא קצת יותר עמוק. רעשים נכבים".

היומיום?

"היומיום מחלחל לתוך השירים, אבל פתאום בא הרגע שבו אני מרשה לעצמי להתבונן בדברים, לעכל, לא סתם לחיות. ואז נכבים הרבה־הרבה נֹעַמים. הוא גם הרבה יותר בטוח בעצמו, נעם כותב השירים. נעם כשלעצמו מסתבך עם לבחור שמפו בסופר. נעם כותב השירים יודע על המכה הראשונה על הגיטרה אם השורה מדויקת או לא".

אתה לא שואל את נעם כותב השירים איזה שמפו לקנות?

"לא, בזה הוא לא מבין כלום. הולך לאיבוד".

ומי אתה יותר אוהב להיות?

"אני אוהב להיות נעם כותב השירים, אבל לא הייתי יכול להיות ככה כל הזמן. אנשים שפוגשים אותי מאוד מצפים לפגוש את נעם כותב השירים, הם קצת מתאכזבים. נעם, אני, אני רגיל, כמו כולם. אני אותו דבר בדיוק".

לא מתכחש לקרח

"אני חושב שזה הכניס גם לקהל וגם לנו איזושהי אנרגיה מסוימת שיש בה משהו טיפה מלחיץ", מתאר רותם הופעה קודמת. "הכל תמיד הולך רגיל עד שאתה רואה שמישהו מצלם אותך. זה הכניס אותנו לריכוז מאוד עמוק, שלקראת הסוף הרגשנו שאנחנו קצת מצליחים להתנתק ממנו ולעשות יותר. בעיקרון כבר הרגשתי שיש לנו את האלבום, אבל כן יש את הרגע שפתאום, לקראת הסוף, מופיעים עוד איזה עשרה אחוזים, וזאת הנקודה שממנה אני רוצה להתחיל את ההופעה הבאה".

איך עברה ההופעה הקודמת שהוקלטה לאלבום?

"זו הייתה חוויה מאוד מעניינת, כי כל מיני פאקים קטנים שאתה בדרך כלל לא שם לב אליהם בהופעה, פתאום מקפיצים אותך. שיט! זה נכנס לאלבום!"

אתה יכול לנסות למחוק את זה במיקסים.

"לא. מראש אמרתי, לא נוגעים. לא עורך ולא נוגע בזה. שמעתי את זה, אני מאוד מרוצה. אבל אם זה לא כמו שזה היה, מה הטעם? דברים שבהופעה עבר לי בראש – שיט! פתאום לא הצלחתי בכלל למצוא איפה זה היה בהקלטה. אמרתי לקוסקי, 20 שנה אנחנו מנגנים את השירים האלה. כמה רע זה כבר יכול להיות? אני זוכר שהיו שנים שהיה לי ממש קשה להרכיב סט ליסט להופעה שתהיה רוקנ'רולית ומלהיבה, לגרד מספיק שירים כאלה. באלבום הראשון ובאלבום השני היו חסרים לי שירים מהירים, אלו היו בעיקר שירים של קרח ולא רציתי להשתמש בהם. זה היה קרוב מדי. אני לא מתכחש לקרח, אבל אתה מנסה להגיד משהו חדש. הם שם בשביל לתת עוד זווית להופעה. גם היום מכל הסט יש אולי שלושה־ארבעה, אבל כשעשינו את האיחוד, לפני שנתיים, נפגשתי שוב עם השירים האלה ממקום אחר. לא התעסקתי בחומרים האלה הרבה שנים, ופתאום מצאתי את השירים הפחות להיטיים – 'אימהות צעירות', 'אחד מהטובים', שמצאתי להם איזו אמירה עכשווית שלי".

איך עבר עליך האיחוד?

"נורא כיף. מראש כיוונו לא לעשות מזה סגה, לא לחזור אחורה אלא רק לבוא ולומר – יש לנו משהו חדש להגיד על השירים האלה, נעשה קצת הופעות וזהו. זה היה קצר ומתוק".

נו, זה מה שכולם אומרים.

"אנחנו נמשיך לעמוד בזה. אני וקוסקי מנגנים ביחד תמיד, הוא בכל ההופעות שלי. הבסיסט של קרח, רועי (הדס) מנגן בהופעות סולו של קוסקי. אורי (מייזלמן, תופים) גם, מדי פעם. אנחנו מעורבבים אחד בשני. לעמוד שוב על במה ולעשות את הסט ליסט הישן? אני לא רואה את זה קורה".

תמיד נשארתם כאלה חברים טובים?

"מי זוכר?"

אתה זוכר. היה פירוק מסוכסך?

"לא ממש. קצת, אתה יודע, בשביל להתפרק עשינו מזה סכסוך, אבל לא באמת. מי זוכר? מי ישמע, זה לא הפירוק של הסמית'ס. אני זוכר שלא אהבו אותנו כל כך, בזמן אמת. את זה אני זוכר טוב".

מה לא אהבו?

"אני זוכר שממש נכנסו בנו. אני לא אשכח שיום אחד קראתי מדור בישול ולמישהו שכתב שם היה משהו רע להגיד עלינו. אם אתה לוקח את הביצה ושם אותה ככה, זה נשמע בסוף כמו שיר של קרח תשע. היינו אז מאוד צעירים, קצת לקחנו את זה קשה. זה היה לא נעים".

ולמה התייחסו אליכם ככה?

"באנו עם גישה קצת… היינו מין חבורה סגורה, מחוץ לתל אביב, עם ההומור שלה והשטויות שלה. חשבנו שכולם יצחקו מהבדיחות הפנימיות שלנו. לא אהבו את החיצוניות. ניסינו להביא איזה אקט פוסט מודרניסטי, אבל לא בהצלחה רבה. משהו בדיבור, ביהירות, בציניות, בקשקושים. רצינו להראות שאנחנו לא מתייחסים לזה ברצינות, לעשות רולינג סטונס, מי יודע, מי זוכר? אבל בסופו של דבר המוזיקה נשארה, ואיכשהו שרדה את כל זה. עד היום ברדיו זה מושמע די הרבה, המוזיקה ניצחה את זה בסופו של דבר. באנו מאיזו גישה כזאת שהייתה קצת מיותרת, שהאפילה על המוזיקה. לא היה צריך את האטיטיוד".

עכשיו כבר אין אטיטיוד?

"תמיד יש משהו, אבל עכשיו זה לא משהו רשום מראש. קשה לעשות את הפוסט מורטם הזה. אבל התייחסנו לזה כאל שואו אחד גדול. הראיונות והצילומים הטלוויזיה, הכל שואו אחד גדול שנקרא קרח תשע. וגם לא עשינו את זה הכי מוצלח, אני חייב להגיד. אני לא יודע איך זה נשאר עד היום, איך קרה הנס הזה, שעדיין שומעים את זה ונהנים מזה בהופעות. השירים היו טובים, אבל עשינו הרבה רעש רקע. האיחוד הזה היה חשוב לחבר'ה, קיבלנו אהבה מכל הכיוונים וזה סגר איזה מעגל. גם עשינו בשכל שלא ניסינו שזה יישמע כמו אז. החלפנו את העיבודים, לא הקשבנו להקלטות הישנות. וזה היה תחום וקצר ונגמר".

מה בעצם אתה עושה כל היום?

"אוי. ממש עכשיו? אני מנסה לכתוב חומר חדש. אז רוב היום אני לא עושה כלום, יושב על הכיסא ומסתכל בשמים. השירים לא מתעופפים ממני. אבל אני מנסה כל הזמן. מתחיל משהו, לא מרוצה כל כך, הולך לקרוא ספר, הולך לישון. קם. מחפש השראה פה, שם".

דיל טוב סך הכל.

"זה יכול להיות מאוד מתסכל כשאתה יודע שיום שלם בסופו של דבר, לא יצא ממנו שום דבר שאפשר להחזיק אותו".

נעם רותם "שוב אני כאן", אוזןבר, חמישי (17.3) 21:00. ההופעה תוקלט לאלבום עתידי

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: 4865fe341de