טיים אאוט timeout

שבעים, עד כאן: איך נדחקו המזרחים ממצעד שירי מחאה ישראליים?

| מאת: חן אלמליח

"כאן גימל" הזמינה את המאזינים לבחור אחד מ-10 שירי המחאה הישראליים הכי חשובים, במסגרת מופע "70 עד כאן". עכשיו נחשו מהו השיר המזרחי היחיד שנכנס לרשימה

  • https://static2.timeout.co.il/media/2016/09/sizes/טיפקס-2-צלם-יואב-איתיאל_h_wo_680_382.jpg
טיפקס. צילום:יואב איתיאל

המצעדים שמזמנות חגיגות ה-70 למדינת ישראל יהיו, כמו בכל שנה, רטרוספקטיבה על ספידים אחרי כך וכך עשורים של קיום. המצעדים האלו ערוכים ומשווקים בפומפוזיות מלאת חשיבות עצמית כחלק מניסיון עיקש לייצר פה אתוס אחיד ומפואר, מדורת שבט שסביבה נשב כולנו. בוני האתוס הם לרוב גם היחידים שרשאים לבקר אותו בגבולות הלגיטימציה שהם עצמם מגדירים, ולכן זו הזדמנות נהדרת להישיר מבט ללבן שבכחול-לבן שלנו, להגיע לתובנות סוציולוגיות עדכניות ולהבין מי אנחנו ואיפה אנחנו עומדים היום.

אם לשפוט לפי מה שקורה בתחנת הרדיו "כאן גימל", למשל, אנחנו תקועים במקום. האתוס אותו אתוס, הבונים אותם בונים. התחנה יצאה בימים האחרונים בקמפיין למופע "70 עד כאן", המזמין את המאזינים והעוקבים בפייסבוק לבחור את השירים הכי ישראליים בקטגוריות כמו שירי מולדת, שירי ילדים, שירים שעשו עלייה, שירי אהבה ועוד.

הקטגוריה שתפסה לי את העין היא קטגוריית שירי המחאה הכי חשובים, שעצם קיומה במסגרת תחנת רדיו ממסדית ותיקה הוא אקט סמי-מחאתי, במדינה שמחאה היא לא בדיוק מרכיב מרכזי ב-DNA שלה. אבל פה נגמרת ההפתעה. עשרת שירי המחאה שנבחרו למצעד הם בדיחה עצובה וידועה מראש. יכולנו לספר את הסיפור הזה גם לפני 70 שנה.

הרבה קולות נעדרים מהקונצנזוס (וזה לגמרי השלב לשאול את עצמכם בקול מי הם ולמה), אז אני יכולה להבין למה לא נכנסו לרשימה "ילדי תימן" של אהובה עוזרי, "סעידה" שביצעו אייל גולן וששי יעיש, "שיר על מצוקה שכונתית" של טיפקס או שירי המחאה של שייח מואיז'ו ועולים נוספים ממדינות אסלאם, שהוקלטו פה בימי קום המדינה בשפה הערבית ונותרו אנונימיים.

אבל איך אפשר להסביר את היעדרותו הצורמת של "לשכת עבודה", של ג'ו עמר המוכר והקאנוני? למה טיפקס לא מצאו את מקומם ברשימה עם "בתוך נייר עיתון", שעומד בסטנדרטים של יצירתיות, פופולריות והשפעה? יודעים מה, אפילו "ריצתו של העולה דנינו" שכתב אלתרמן, או "ילדים זה שמחה" שכתב יהושע סובול וביצעו הברירה הטבעית – שאין בו אמירה רדיקלית מערערת יסודות – היו בחירות ראויות.

אף אחת מהדוגמאות האלו לא נכנסו לרשימה, וההסבר לכך פשוט: המחאה הלגיטימית היחידה בישראל היא מחאה שבעה. מחאה של מעמד ביניים, מחאה של תל אביבים שלא יכולים לקנות דירות, מחאה של שמאל ותיק או שמאל בכלל, ובתנאי שברזומה יש תעודת לוחם או שם משפחה ארצישראלי שמניח את הדעת.

רשימת שירי המחאה הישראליים נראית כמו המחאה הישראלית: פנים- אשכנזית, ממש כמו השמאל והימין שבשלטון. ההיא מכה על חטא הכיבוש משמאל ("חד גדיא"), ההוא כועס על אבא וכותב שירים של ילדים מפונקים עם פה מלוכלך ("עכשיו מעונן"), ההוא נפלט מהקיבוץ ("עברנו את פרעה") והחבר מאותו הקיבוץ כותב שירים ביקורתיים על הפריפריה הישראלית – לא על עצמו וחוות גידולו חלילה, אלא על המזרחים האלה עם הבגין שלהם שהרסו לו את המדינה ("מחכים למשיח", כמובן). אני ואתה נשנה את העולם? איזה עולם? בשביל מה? מי זה אני ומי זה אתה? תעלומה מעורפלת.

בוני האתוס וילדיהם מפרקים את האתוס – הם היחידים שרשאים לעשות את זה – ואז קוראים לזה "מחאה". וזה הכי חתרני שתקבלו פה. דאווין של מהפכה.

השיר המזרחי היחידי שנכנס לרשימה ("איזו מדינה") הוא בסך הכל אנקדוטה בידורית בתרבות הישראלית. מחאה שמגיעה מחוץ לגבולות המשורטטים של ההגמוניה הופכת לאיום – אין לה שום ערך אמנותי או זכות להשתמש בשפה מטאפורית. את האיום הזה צריכה ההגמוניה לחסל, והדרך הכי יעילה לחסל נראטיב היא להעלים אותו. זה מה שעשו ב"כאן גימל" וזה מה שכנראה יעשו גם בשאר המצעדים והדירוגים השנה. גם בשנתה ה-70 של ישראל הסדר נשמר, וסיפוריהם של רוב אזרחיה נשאר מחוץ לחגיגות.

חן אלמליח, שדרנית ועורכת מוזיקה, הייתה אחת מ-31 אנשי תרבות שהציעו את בחירותיהם לחברי הוועדה של תחנת הרדיו "כאן גימל"

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: f2fadbfc0df0