טיים אאוט timeout

יש מוזיקה חדשה: הבן של ג'ון לנון חבר למלחין של "סאות'פארק"

| מאת: נדב נוימן

תארו לכם שהציר המוזיקלי של העשורים האחרונים סטה ממסלולו, או שג'ון לנון ופרנק זאפה הקימו להקה. או שפשוט תקשיבו לחדש של The Claypool Lennon Delirium, ההרכב המסקרן של שון אונו לנון ולס קלייפול

שון אונו לנון ולס קלייפול, אקא The Claypool Lennon Delirium (צילום: Gettyimages)

רוקנ'רול הוא היום מוזיאון די מוכר ומשעמם. המיתולוגיות של העשורים האחרונים נדחסו לחללי תצוגה מצומצמים, והמוצגים עומדים קפואים מאחורי זגוגיות. בחדר מימין אפשר לראות סינגר־סונגרייטרים נוגים ומשמאל נמצאת מחלקת ארקייד פייר וגרורותיה. במעלה המדרגות עומדת תצוגה מתחלפת של להקות פולק רוק ולאורך המסדרונות מפוזרים מיצגי פסיכדליה, את רובם כבר ראינו ורק מדי פעם צבע חדש תופס את העין. המבקרים מעדיפים להגיע למוזיאונים החדשניים והמתחדשים של המוזיקה האלקטרונית או השחורה, ובצדק. כדי למצוא משהו חדש באמת ברוקנ'רול, משהו מעניין ומפתיע, צריך לכתת רגליים ולמצוא גלריות מחתרתיות. גם מה שמכונה "אינדי" כבר מזמן צפוי ועייף, כמעט כמו הדימוי המוזיאלי הזה.

במציאות הזו האלבום החדש של The Claypool Lennon Delirium הוא כמו דימוי מרענן וצבעוני בעולם של דמיון אפרפר. כי להקות שעושות דברים מקוריים יש – מעטות, אמנם, אבל יש – אבל להקות שמבלגנות לגמרי את התערוכות הקבועות במוזיאון הרוקנ'רול, זה כבר דבר נדיר באמת.

שון אונו לנון בניו יורק, 2016 (צילום: גוסטבו קבלרו/Gettyimages)

עוד כתבות מעניינות:
היום שבו סולאנג' כמעט דרסה אותי למוות והזניקה לי את הקריירה
כך הפך הג'אז למוזיקה שכולם אוהבים לשנוא
מביקיני קיל ועד איימי פולר: האם ריוט גרררל עושה קאמבק?

תארו לכם שהזמן והמרחב התקלקלו, שהציר המוזיקלי של העשורים האחרונים סטה, התפצל, והגיע ל־2019 מדרכים אחרות לגמרי. הפסיכדליה הפוסט־ביטלסית בואך הרוק המתקדם של שנות ה־70 לא התנגשה חזיתית בקיר הפאנק, אלא יצאה דרך חור תולעת בקליפורניה של תחילת שנות ה־90 לתוך חדר חזרות מלא אנרגיה של אחד הז'אנרים הכי מושמצים בהיסטוריה – Fאנק מטאל. דמיינו שהשילוב בין הביטלס לFאנק מטאל לא חייב להסתכם בשיממון של התקופה הסחית של רד הוט צ'ילי פפרס (ימחה זכר עמלק). דמיינו שג'ון לנון ופרנק זאפה הקימו להקה, או בעצם ששון אונו לנון, הבן של (יוקו יותר מג'ון, האמת), הקים להקה עם לס קלייפול – אגדת בס, מנהיג פריימוס, מלחין סאות'פארק, מפיק ומוזיקאי שהוא ז'אנר בפני עצמו.

"South Of Reality" שיצא בסוף פברואר הוא האלבום השני של הצמד המפתיע הזה – האחד צאצא מובהק של הפופ הפסיכדלי מהאסכולה של אביו, השני מחלוצי השילוב בין סלאפ בס לרוק גיטרות כבד ומהסמנים הקיצוניים של הסצנה האלטרנטיבית של שנות התשעים בקליפורניה. מה שמחבר בין לנון לקלייפול הוא המשיכה שלהם למוזר. לנון הוא חובב חלל (חיצוני ופנימי) ידוע וקלייפול, ובכן, היה לו הרכב שנקרא בריגדת צפרדעים ושמו של אחד האלבומים המוכרים של פרימוס הוא "מפליגים בים הגבינה". יחד הם עושים "פירוטכניקה מנטלית", כפי שהגדיר את זה קלייפול, וכשהם על הבמה הם נראים כמו שרידים של קרקס אמריקאי מהמאה ה־19 על פטריות. מוזיקלית הם מצליחים לסנתז את הסגנונות השונים שלהם לכדי פרויקט שנשמע לכיד למדי, וחדש לגמרי, שאף השתפר והתרחב באלבום החדש.

מה נמצא מדרום למציאות? ילד רוסי שנטען שהגיע ממאדים, המשבר הסביבתי, חרקים ויצורים קטנים ("אני אוהב מקקים", אמר לאחרונה לנון לבילבורד), ביקורת חברתית, ליקוי חמה ואחד ג'ק פרסונס, חלוץ מדע הטילים האמריקאי ביום וחבר במסדר של המכשף הגדול אליסטר קראולי בלילה – שלם שגדול מסך שני החלקים, בדומה לקלייפול ולנון עצמם. השיר שמספר את הסיפור הלא ייאמן של פרסונס, "Blood And Rockets: Movement I, Saga Of Jack Parsons – Movement II, Too The Moon", הוא – כפי שהשם מרמז – מיני סאגה מוזיקלית שעוקבת אחר חייו האיזוטריים, בהתאם לסנטימנט שהופך רווח יותר ויותר בעולם. העיסוק באוקולט, בכישוף, במיסתרי הקיום משיק היום לתרבות הפופ, והשיר הביטלזי הזה הוא מייצג מוצלח של הדבר הזה. עם זאת, הביטלזיות הזו היא גם הדבר הכי צפוי באלבום. דווקא השירים האחרים, שבהם הנטייה המלודית של לנון והחריגות של קלייפול מותכות יחד, מעניינים יותר, עם כל הפוטנציאל הקליט של הסינגל הזה (והוא בהחלט קליט). האדג' שקלייפול מוסיף למלודיות של לנון, למשל בשיר "Boriska", מציל את לנון מהאסתטיקה הפסיכדלית הברורה מאליה שהוא מתמחה בה. זה עובד גם הפוך – לנון מציל את קלייפול מתהומות האידיוסינקרטיות שבהן הוא מבלה חלק ניכר מהקריירה הארוכה שלו.

זה לא אלבום מושלם, רחוק מכך, והטקסטים לא תמיד מצליחים לפגוע במטרה שאליה הם מכוונים של נונסנס־ביזאר־הומור־מחאה. לעתים הם ישירים מדי ("She's easily charmed by fools / She likes to swipe right for pretty boys on Tinder"), לפעמים הם נשמעים כמו דודים מנותקים ("Gone are the days When you didn't need WiFi to help you find someone to kiss"), ולפעמים ההומור שלהם (הם באמת משעשעים למדי כשהם מתראיינים) לא עובר כמו שצריך בתוך הפרויקט הפומפוזי לפרקים הזה. עם זאת, רוב הזמן המוזר גובר על החורק, והאלטרנטיבה שהם מציעים, של ערבוב מודעות פוליטית עם האזורים המוזרים יותר של הקיום – ערבוב שבא לידי ביטוי גם במוזיקה וגם במילים – מתגלה כדבר שאנחנו זקוקים לו מאוד בימים אלה. אפשר רק לקוות שהחלק שלהם במוזיאון יילך ויתרחב.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: f2fadbfc0df0