טיים אאוט timeout

טורי איימוס, תחזרי: 25 שנה לאלבום שגרם למבקרי המוזיקה להתפתל

| מאת: ניצן פינקו

טורי איימוס שרה על אוננות ושנאה בין נשים הרבה לפני שהפמיניזם נהיה מגניב. בחזרה ל־"Under the Pink", האלבום שהמציא מחדש את הרוק הנשי ונתן למוזיקאיות את האישור לעשות מה שבא להן

טורי איימוס מתחממת לפני הופעה בניו יורק, 2003 (צילום: Getty Images)

כשטורי איימוס הוציאה את "Under the Pink" לפני 25 שנה בדיוק, האלבום זעזע, הטריד, סיקרן, הפר את הסדר הטוב. "העוצמה של האמונות שלה (או הפחד שנוצר מהיעדרן) יכולים לעורר חוסר נעימות", כתבו אז ברולינג סטון. מבקרי המוזיקה נעו בחוסר נוחות בכיסאם כשאיימוס שרה בקול ובלי רמז קטנטן של בושה על אוננות, על שנאה בין נשים ועל פקפוק בקיומו של אלוהים. כל זה לווה בפסנתר סוער, גועש, שמסרב להיכנע למה שנחשב "יפה" מוזיקלית. "אני לא עושה מוזיקה שאפשר לשים ברקע בזמן שמסדרים את החדר", אמרה פעם.

חצי יובל אחרי, האלבום הזה לא איבד אפילו מעט מהאינטנסיביות שלו. בעשור האחרון (ובואו נודה בזה, אפילו קצת יותר) איימוס לכודה בבינוניות מתסכלת ומוציאה אלבומים חסרי השראה שאין ברירה אלא להתעלם מהם. היא כבר לא מחפשת לזעזע את יסודות בית המקדש, וזה בסדר: דורות חדשים של מוזיקאיות עושים את זה במקומה וממשיכים את דרכה. פלורנס אנד דה מאשין ביצעו לאחרונה קאבר ל"Cornflake Girl", ה־להיט מהאלבום ההוא. פלורנס וולש ללא ספק התחנכה על ברכיה של טורי, ולמדה ממנה שהבעה עצמית טוטאלית היא לא רק לגברים עם גיטרות אלא גם לבחורות עם פסנתר.

עוד כתבות מעניינות:
נטע פולטורק שייכת לזן נדיר של מוזיקאים. ריאיון
למה לעזאזל כוכבי הפופ נוהרים אל הבמות הסליזיות של וגאס?
ליזו עוד תפרוץ את שערי הברזל של המיינסטרים בביקיני מידה XXL

מטיילור סוויפט ועד סיינט וינסנט, לאיימוס יש מעריצות (או "אוזניים עם רגליים" כפי שהיא קוראת לזה, Eearswithfeet), שממשיכות ליצור מוזיקה כנה להחריד ויפה להפליא. לצד ביורק ופי ג'יי הארווי, ותודות לאם הגדולה קייט בוש, איימוס הפכה את הניינטיז לשלה. היא נתנה רשות למוזיקאיות להיות מי ומה שהן רוצות: להתפרע, להשתולל, להמציא את עצמן מחדש בכל אלבום מינימום כמו מדונה. להשתמש בפסנתר ככלי נשק שיכול להצמיד אותך לכסא עד שהשיר יסתיים.

ב־1995, רגע אחרי שהאלבום של איימוס יצא, אלאניס מוריסט הוציאה את "Jagged Little Pill" ושלטה במצעדים. שנה אחרי הגיחה פיונה עם "Tidal" וסבלה מאד מההשוואות לאיימוס, על אף שבמידה מסוימת הן היו בלתי נמנעות (עיסוק באונס, פסנתרניות שהיו ילדות־גאונות). וזה מהדהד בדיוק את מה שאיימוס מדברת עליו ב־"Under the Pink": נשים נאלצו להתחרות על ספוט אחד, הן מוצבות אחת מול השנייה ונדחפות לשנוא אחת את השנייה עד טירוף, גם אם הוא מודחק. מיק ג'אגר לא היה צריך להילחם באף אחד, אבל יכולה להיות רק זמרת־יוצרת אחת שמנגנת בפסנתר ושרה על האונס שעברה.

טורי איימוס (צילום: Getty Images)

את השנאה הבלתי מדוברת הזאת חשפה איימוס בשיר "The Waitress", בו היא שרה על גבול הצורחת: "רציתי להרוג את המלצרית הזו. היא עבדה פה שנה יותר ממני. אם הייתי עושה את זה מהר, זה היה מתוך נחמדות. אבל אני מאמינה בשלום, ביץ'!", כל זה על רקע גיטרות דומיננטיות עם סאונד אפל כמערת עטלפים ותופים הולמים כמו אלף טינאייג'ריות בהופעה של אריאנה גרנדה. החברה מלמדת אותנו להתחרות על תשומת לב גברית בלי הפסקה, לחבל אחת בשנייה במקום לתמוך. היום אמנם אפשר לראות את צמד המילים "Girl Gang" מרוח על טי שירטס והפמיניזם מגניב שוב (תודה, ביונסה!), אבל זה לא היה המצב ב־1994. איימוס הניחה מולנו את הפחדים הכי עמוקים שלנו אחת מהשנייה וחשפה את האופן שבו הם מניעים אותנו, או יותר נכון משתקים אותנו.

אגב, ההשפעה של איימוס ומחוות נחמדות עבורה ממשיכות עד היום ואפילו מגיעות לטלוויזיה: ב־"Everything Sucks" של נטפליקס, המתרחשת בניינטיז, הוקדש פרק שלם למסע להופעה שלה. בזמן שהיא מופיעה על הבמה, הדמות הראשית מצליחה לראשונה לקבל את המיניות שלה. כשהיא רואה זוג לסבי אוהב בתוך הקהל בהופעה היא מבינה שהחיים שלה לא חייבים להיות קשים או בודדים.

מרד בתו של הכומר

איימוס הייתה ילדה־עילוי מוזיקלי, שכבר בגיל 5 למדה בבית הספר היוקרתי למוזיקה פיבודי (והייתה התלמידה הצעירה ביותר שם). אבל היא לא החזיקה מעמד שם. היא רצתה לנגן לד זפלין ולא מוצארט והפכה לאאוטסיידרית. מוזר לומר זאת על מוזיקאית ששווה היום מיליוני דולרים, אבל איימוס מורדת במהות שלה. בשיר "Icicle" היא מתארת איך היא מאוננת מתחת לשמיכה בסודיות בחדר שלה בקומה השנייה, "כשכולם בקומה למטה", ומתארת את זה כהתנגדות למשפחה או לחברה: "כשהם אומרים קחי מהגוף שלו, אני אומרת אקח משלי במקום". זה לא היה שיר שהתחבא באלבום: היא אפילו ביצעה אותו אצל ג'יי לנו. אין בושה בעולם של איימוס, בטח לא בגוף או בצרכים שלנו.

באלבום הזה מככב השיר שאיתו פרצה את הדרך, "Cornflake Girl". זה להיט משונה: מלווה אותו שריקה והמילים בו מושרות בשפה פנימית, כמעט בקודים: יש בו נערות צימוקים, נערות קורנפלקס, ארנב, מפתחות אבודים וחזרה רפטטיבית, מנבאת שחורות: "זה לא באמת קורה, זה לא באמת קורה, זה לא באמת קורה כאן…", ואז איימוס רועמת: "You bet your life it is!". החיים לא עוצרים ואיימוס מרגישה אותם בכל העוצמה המפחידה והיפה שלהם. המלודיות נשברות אחת לתוך השנייה כמו במאבק פנימי סוער, בקרב שאין לו מנצחים. במובן הזה השירים שלה הם כמעט רוק מתקדם, ואיימוס משתמשת בכל מה שיש לה, דוחסת ידע תיאורטי וכישרון עצום לתוך שיר פופ.

המאבק ממשיך ב־"God", שיר כפירה שמגיע דווקא מבתו של כומר (כבר בלהיט הראשון שלה, "Crucify", הכריזה איימוס מלחמה על הדת המאורגנת). הקליפ של השיר עורר לא מעט התנגדויות בזמנו: איימוס מקבילה בו בין יהודי חרדי שמניח תפילין לבין נרקומן שמהדק רצועה על הזרוע. עוד מרד קטן התבטא בליהוק של טרנט רזנור, איש ניין אינצ' ניילז, בשיא ימי ההארדקור של הלהקה. היא גייסה אותו ללחוש קולות רקע סקסיים ועדינים בשיר "Pass the Mission" וחשפה בו צד חדש.

אם טחנתם את האלבום הזה בזמן אמת, זה הזמן לגלות את העולם השלם שנמצא בבי־סיידס שלו. אצל איימוס השירים שמצאו את עצמם כתוספות בצורת סינגלים הם לא פחות טובים מהשירים שנכנסו לאלבומים. אחד מהם הוא "Honey", שאיימוס הודתה שטעתה כשהשאירה אותו בחוץ. גם "Sister Janet" המיסטי נחשב לאחד השירים הטובים בקטלוג של איימוס, שמוכיחה שהזמן לא עמעם אפילו במעט את העוצמה שלה.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: f2fadbfc0df0