טיים אאוט timeout

הטקסט הכי חשוב של דויד גרוסמן הוא בכלל לא ספר

| מאת: אמנון הררי

ב-2006 נשא גרוסמן נאום דרמטי שהיה כתב אישום נחרץ נגד "ההנהגה החלולה" בישראל. הטקסט, שהפך לנבואה נוראה ומדויקת, הוא העדות האולטימטיבית לתרומתו לחברה בישראל

  • https://static2.timeout.co.il/media/2014/09/sizes/david-grossman_H_wo_680_382.jpg
דוד גרוסמן. צילום: Getty Images

תרומתו של אמן בכלל ושל סופר בפרט לחברה לא נמדדת רק בספריו. היא נמדדת ביכולת שלו להצליח לגרום לחברה להרגיש ולהבין. לרוב, מן הסתם, הוא עושה זאת בספרים, אבל במקרה של דויד גרוסמן, גדול הסופרים העבריים בדורו, ייתכן שהטקסט שהרוויח לו את פרס ישראל כלל אינו ספר. הטקסט הכי חשוב שלו מעולם לא פורסם בספר (אף כי ראוי שהדבר ייעשה), ובמקור הוא בכלל הוקרא בקול רם.

ב-4 בנובמבר 2006 התייצבו עשרות אלפים בכיכר רבין לעצרת השנתית לציון יום השנה לרצח ראש הממשלה. ככלל, לובשת העצרת בכל שנה צורה התואמת את רוח החברה הישראלית בשנה החולפת. כשהשחיתות השלטונית בכותרות, העצרת מתמקדת בכשירותו המוסרית של המנהיג המכהן מול זו של רבין. בעתות שיחות שלום (ולא היו רבות כאלה מאז הרצח, כמובן), משמשת העצרת כרוח גבית לממשלה, ולאחר מלחמה – היא בבחינת צו 8 למחנה השלום. בנובמבר 2006 התאוששה המדינה ממלחמה קשה בלבנון, מלחמה נוספת שבה התקשינו להגיד לעצמנו ברצינות שניצחנו בה, ואם כן, הרי שהיה הדבר במחיר כבד בהרבה משחשבנו. אל העצרת הגיע גם גרוסמן – הפעם לא רק כאחד הקולות הצלולים והמהודקים של מחנה השלום, אלא כמי ששילם בעצמו את המחיר הנורא ביותר שמלחמה גובה מאנשים: הוא איבד את בנו אורי, שנפל בקרב רק שלושה חודשים קודם לכן. הפעם, הרגיש גרוסמן, הוא חייב לעלות על הבמה ולדבר.

דויד גרוסמן (צילום: Getty Images)

דויד גרוסמן (צילום: Getty Images)

בקולו הצלול והאיטי נשא גרוסמן מול האלפים בכיכר נאום שהיה בבחינת כתב אישום חמור, מנומק וחד משמעי כלפי החברה בישראל והעומד בראשה. הוא טען שהחברה בישראל איבדה מהרוח שלה ונותרה שבויה בידי "הנהגה חלולה" שמובילה אותה לאבדון. זה היה טקסט מבעית, נבואי ממש – שספק אם אפילו הכותב הבין עד כמה יתגשם במציאות, מעל לכל הציפיות והסיוטים. טקסט מכונן, טקסט היסטורי, ש-12 שנה אחר כך ראוי להסתכלות מעמיקה נוספת.

כבר בפתח דבריו התייחס גרוסמן לפוזיציה הייחודית שבה הוא נמצא כדובר. "אני מדבר כאן הערב כמי שאהבתו לארץ היא אהבה קשה ומסובכת, ואף על פי כן היא חד-משמעית, וכמי שהברית שהייתה לו תמיד עם הארץ הפכה לאסונו לברית דמים", הוא אמר. בהמשך הוא גם הקפיד לפרק את המוקש המתבקש לנאומו – ביטול דבריו על ידי המתנגדים לו בטענה שאין לשפוט אותו בשעת צערו. "אדוני ראש הממשלה", אמר גרוסמן וכיוון את החץ שעוד יפגע בהמשך במטרה, "אני לא אומר את הדברים האלה מתוך רגשות של זעם או נקם. חיכיתי די כדי שלא להגיב מתוך דחף של רגע. אתה לא תוכל לפטור את דבריי הערב בכך שאין אדם נתפס בשעת צערו. ודאי שאני שרוי בצער, אבל יותר משאני כועס, כואב לי. כואבת לי הארץ הזאת ומה שאתה וחבריך מעוללים לה". בהמשך דבריו הבהיר גרוסמן שהסטטוס שלו לא נותן לו "זכויות יתר בדיון הציבורי", כלשונו, "אבל נדמה לי שהעמידה מול המוות והאובדן מביאה עמה גם סוג של פיכחון וצלילות". פיכחון וצלילות שספק אם נשמעו בנאום בישראל לפני כן, ובוודאי שלא מאז.

עיקר נאומו של גרוסמן עסק בניגוד המרתיח והזועק שבין דרישת המדינה הטוטאלית (שמתקבלת ללא היסוס) מאנשים צעירים להקריב את חייהם – אל מול הביטול הרשלני של אותה המדינה בחיפוש אחר דרכים לחסוך את המוות הנורא הזה. '"ראי אדמה כי היינו בזבזנים עד מאד', כתב המשורר שאול טרשניחובסקי", המשיך. "הוא קונן על כך שבחיק האדמה בארץ ישראל אנחנו טומנים פעם אחר פעם אנשים צעירים בשיא לבלובם. מותם של אנשים צעירים הוא בזבוז נורא, זועק. אבל לא פחות נוראה התחושה שכבר שנים רבות מדינת ישראל מבזבזת באופן נפשע לא רק את חיי בניה, אלא גם את הנס שאירע לה", קבע גרוסמן ותהה "איך אנחנו ממשיכים לעמוד מן הצד ולהביט כמו מהופנטים בהשתלטות הטירוף, הגסות, האלימות והגזענות על הבית שלנו. ואני שואל אתכם: איך ייתכן שעם בעל כוחות יצירה, התחדשות וחיות כמו העם שלנו, עם שידע לקומם עצמו מהאפר פעם אחר פעם, מוצא את עצמו כיום, דווקא כשיש לו כוח צבאי גדול כל כך, במצב של רפיסות וחוסר אונים כאלה, במצב שבו הוא שוב קורבן, אבל הפעם בעיקר קורבן של עצמו, של חרדותיו, של חוסר הראות שלו".

אל החץ שכיוון אל ראש הממשלה חזר בהמשך גרוסמן, והפעם עם טענות ודרישות ספציפיות. "אחד הדברים הקשים שחידדה המלחמה האחרונה הוא התחושה שבימים האלה אין מלך בישראל, שההנהגה שלנו חלולה", פסק. "אני אפילו לא מדבר כעת על המחדלים הגלויים לעין של ניהול המלחמה, של הפקרת העורף, גם לא על השחיתויות הגדולות והקטנות. אני מדבר על כך שהאנשים שמנהיגים את ישראל כיום אינם מסוגלים לחבר את הישראלים אל זהותם. ובוודאי לא אל החלקים הבריאים והמחיים והמפרים של הזהות הזאת, לאותם חלקי זהות וזיכרון וערכים מכוננים שייתנו לנו תקווה וכוח (…) התכנים העיקריים שהנהגת ישראל כיום ממלאת בהם את קליפת שלטונה הם בעיקר תכנים של חרדות והפחדות, של מקסום הכוח, קריצת הקומבינה, של תגרנות בכל היקר לנו".

עוד כתבות מעניינות:
דויד גרוסמן סיפק הסבר מאלף לכוחה של הספרות
"אנחנו חווים סטנדאפיזציה של המציאות"
הפרק הראשון מתוך "סוס אחד נכנס לבר"

אם עד כה הטקסט הזה הרגיש לכם כאילו נכתב היום, הוסיף האורקל גרוסמן לבטא את המציאות של 2006, שהיא לגמרי המציאות של 2018. "במובן הזה הם אינם מנהיגים של ממש", הוא המשיך, "בוודאי הם אינם מנהיגים שעם במצב כל כך מסובך ותועה דרך זקוק להם. לפעמים נדמה שתיבת התהודה של חשיבתם, של זיכרונם ההיסטורי, של החזון שלהם, של מה שבאמת אכפת להם, מתקיימת אך ורק בחלל הזעיר שבין שתי כותרות בעיתון או בין שתי חקירות של היועץ המשפטי לממשלה.

"מתי הייתה הפעם האחרונה שראש הממשלה הגה או עשה מהלך שיש בכוחו לפתוח לישראלים אופק אחד חדש, עתיד טוב יותר?", איתגר גרוסמן את הקהל בשאלה רטורית. "מתי הוא יזם מהלך חברתי או תרבותי או ערכי, ולא רק הגיב בתזזיתיות למהלכים שכפו עליו אחרים?", שאל על ראש הממשלה. של 2006, לא של 2018, נזכיר. "האמן לי", המשיך, "הצלחתך חשובה לי, כי עתיד כולנו תלוי ביכולת שלנו לקום ולעשות מעשה. יצחק רבין פנה לדרך השלום עם הפלשתינאים, לא מפני שחש חיבה גדולה להם או למנהיגם. גם אז, כזכור, הדיעה הכללית הייתה שאין לנו פרטנר ואין לנו על מה לדבר אתם. רבין החליט לעשות מעשה מפני שאיבחן בתבונה רבה שהחברה הישראלית לא תוכל להמשיך להתקיים לאורך זמן במצב של סכסוך לא פתור. הוא הבין הרבה לפני רבים אחרים שהחיים באקלים של אלימות, של כיבוש, של טרור, של חרדות וחוסר תקווה, גובים מחיר שישראל אינה יכולה לעמוד בו. הדברים האלה נכונים גם היום, בחריפות רבה עוד יותר".

יצחק רבין

רבין."פנה לשלום עם הפלשתינאים, לא מתוך חיבה" (צילום: יעקב סער, לע"מ)

לא רק על ביטחון המדינה השפיע קוצר הראייה המנהיגותי בישראל של 2006, כמו שראה אותה גרוסמן. "בתוך זמן קצר להפליא התדרדרה ישראל לאטימות לב, לאכזריות ממש כלפי העני והסובל שבתוכה. האדישות הזו לגורלם של אנשים רעבים, זקנים, של חולים ונכים, של כל החלשים, שוויון הנפש הזה של מדינת ישראל אל סחר בנשים או אל ניצול בתנאים של עבדות של העובדים הזרים לגזענות העמוקה הממוסדת אל המיעוט הערבי –כשכל אלה מתרחשים פה בטבעיות גמורה, בלי זעזוע, בלי מחאה, כאילו זה דבר מובן מאליו שלעולם כבר לא נוכל להחזיר את הגלגל שלו לאחור, כשכל זה קורה, אני מתחיל לחשוש שגם אם השלום יגיע מחר וגם אם נחזור אי פעם לאיזו נורמליות, אולי כבר איחרנו את המועד להחלמה מלאה".

גרוסמן זעם אז על ראש הממשלה, על כך שלא פעל באותה הנחישות למנוע מלחמה, כפי שפעל כשיצא אליה. זה לא שהפלסטינים חפים מטעויות, הבהיר, זה לא שאין סיכונים גם בתהליך שלום, זה לא שאין הקצנה איסלאמית ואין אימפריה איראנית, וזה לא שהדרך קלה – כל המכשולים הללו קיימים בשטח ובמציאות גם לשיטתו. אלא שכמו שהבהיר, "בדיוק כפי שיש מלחמת אין ברירה, יש גם שלום של אין ברירה. כי כבר אין ברירה. אין ברירה לנו ואין ברירה להם. ואל שלום של אין ברירה צריך לגשת באותה נחישות ויצירתיות שבה יוצאים למלחמת אין ברירה. ומי שחושב שיש ברירה, או שהזמן משחק לטובתו, אינו תופש את תהליכי העומק המסוכנים שאנחנו כבר בעיצומם".

לא רק על הקיפאון מול הפלסטינים מחה גרוסמן, אלא גם על הקיפאון בזירות אחרות. "ובכלל אדוני ראש הממשלה, אולי צריך להזכיר לך שוב, שאם מנהיג ערבי כלשהו שולח לך איתות של שלום, ולו הקל והמהוסס ביותר, עליך להיענות לו, עליך לבדוק מיד את כנותו ואת רצינותו. אין לך הזכות המוסרית שלא להיענות לו. אתה חייב זאת למען אלה שמהם תדרוש להקריב את חייהם אם תפרוץ מלחמה נוספת. ולכן, אם הנשיא אסד אומר שסוריה רוצה בשלום, גם אם אינך מאמין לו, וכולנו חשדנים כלפיו, עליך להציע לו פגישה בו ביום. אל תחכה אפילו יום אחד. הרי כשיצאת למלחמה האחרונה לא חיכית אפילו שעה. הסתערת בכל הכוח, בכל כלי הנשק, בכל עוצמת ההרס. מדוע כשיש איזשהו הבהוב של שלום, אתה מיד דוחה אותו, ממסמס אותו? מה יש לך להפסיד? נסה לעצב את המציאות. לא רק להיות המשת"פ שלה. לשם כך נבחרת".

ולאחר כתב האישום החריף כלפי ראש הממשלה, פנה סוף-סוף גרוסמן חזרה אל המאזינים המרותקים לו בכיכר הדוממת. "מן המקום שבו אני עומד כעת אני מבקש, קורא לכל מי שמקשיב, לצעירים שחזרו מן המלחמה, שיודעים שהם אלה שיידרשו לשלם את מחירה של המלחמה הבאה, עצרו לרגע אחד, הביטו בשפת התהום. חשבו כמה אנו קרובים לאבד את מה שיצרנו כאן. שאלו את עצמכם אם לא הגיע הזמן להתעשת, לצאת מהשיתוק הזה, לתבוע לעצמנו סוף סוף את החיים שאנו ראויים לחיותם".

מפחיד לחשוב כמה הביטויים מ-2006, שאז נחשבו אמנם חריפים, הם אנדרסטייטמנט בימינו. עד כמה השחיתות, הפאסיביות ואסטרטגיות הפחדת הציבור שאפיינו את השלטון לפני 12 שנה, מאפיינים במדויק את השלטון הנוכחי. קשה כמעט לזכור שהנאום ההוא, לרבות הרפרנס לחקירות היועץ המשפטי לממשלה ושנאת הזרים, היה כתב אישום (לא פלילי, זה בא אחר כך) נגד ראש הממשלה המכהן אהוד אולמרט, ולא כתב אישום (לא פלילי, זה עוד יבוא אחר כך) נגד ראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו.

זהו טקסט מנומק, סוחף, מנוסח היטב, מעורר השראה ומחולל חשבון נפש, אולי הנאום הגדול ביותר שנישא בישראל. אלא שהוא נכשל במטרה העיקרית של נאום חברתי-פוליטי – הוא לא הצליח להזיז את הרכבת ממסלולה הקודם. עצוב לחשוב עד כמה. אלא שגם 12 שנה אחרי שנישא במקור, ועוד יותר מאז, הוא מציב מראה מול החברה בישראל, מראה שמתקרבת לפרצופה בקצב שיא, בדרך להתנפצות. זו אולי גם הסיבה שהוא מבטא את התרומה הגדולה של דויד גרוסמן לחברה בישראל, תרומה שמצדיקה כל כך את פרס ישראל. בספרים שלו הוא יצירתי, הוא מצית את הדמיון, הוא מצחיק והוא מרגש, אבל החברה בישראל קודם כל זקוקה לו בשביל להטיס אליה במהירות את המראה הזאת. עד שתפקח את עיניה.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: c422d06bb