טיים אאוט timeout

כאן, שם ובכל מקום

| מאת: לי פלר

מה גרם לסופר רפאל ירושלמי לעזוב את צרפת ואת הסורבון לטובת ישראל וצה"ל? איך הוא גרם לגנרל מצרי לנגן קטע מ"כנר על הגג"? ואיך יהושע קנז קשור לכל זה? ראיון

  • https://static2.timeout.co.il/media/2014/04/sizes/Untitled-20_H_wo_680_382.jpg
רפאל ירושלמי. צילום: יולי גורודינסקי

הידע המוזיקלי של רפאל ירושלמי שואף לאפס, כך הוא טוען. אין לו שום רקע או תרבות מוזיקליים וסביר להניח שאת הרקוויאם המפורסם של מוצרט הוא לא יצליח לזהות גם אם ישמע אותו מתנגן בטקס אשכבה קתולי. אבל זה לא הפריע לו לכתוב רומן שבו המוזיקה היא הגיבורה הראשית.

"להציל את מוצרט" מזכיר במידה רבה יצירה מוזיקלית. הוא מדויק ומצומצם מבחינת הפרטים ושופע חזרות ריתמיות. בניגוד לנטייתה של הספרות להגביר את המתח ולמקם את השיא בסוף, ירושלמי מעדיף את המבנה המוזיקלי הקלאסי של איזון המתח בין ההתחלה והסוף ושיא שמגיע לפירוק כבר באמצע היצירה. מבחינת התכנים – טוב, זו כבר ספרות מהסוג המוכר. עלילת הרומן כתובה בצורת יומן ומתרחשת בקיץ 1939 בזלצבורג, בירת התרבות של הרייך השלישי, כשנה לאחר האנשלוס (סיפוחה של אוסטריה לגרמניה). כותב היומן הוא פרוטגוניסט בשם אוטו שטיינר, מבקר מוזיקה ומומחה ליצירות קלאסיות, מעט מתנשא ומאוד יהודי (הוא אמנם נולד ליהודים מומרים אבל לך תסביר את זה לנאצים), שחלה בשחפת ואת חודשיו האחרונים הוא מעביר בסנטוריום מחשש שמוצאו יתגלה. עד כאן זה לא נשמע שונה במיוחד מאלפי הספרים שנכתבו כבר על הימים ההם, אבל "להציל את מוצרט" של ירושלמי הוא בהחלט יוצא דופן בשל ההומור הציני והמרוחק, העיסוק בשואה בלי להזכיר כמעט את השואה וההתמקדות בכוח המחאה של היחיד בעולם שבו הקולקטיב רומס את האינדיבידואליזם. שטיינר מחליט שלא משנה מה יקרה לו, הוא לא ייתן שהמשטר הנאצי יחלל את טוהרה של המוזיקה, ולפני שיוכרע בידי השחפת או בידי המלחמה הוא מחליט להשתלב בבניית התוכנייה של פסטיבל המוזיקה בזלצבורג ולנסות להציל את יצירות המופת של מוצרט מחילולן בידי הנאצים.

רפאל ירושלמי. צילום: יולי גורודינסקי

רפאל ירושלמי. צילום: יולי גורודינסקי

"התלבטתי מאוד אם למקם את העלילה דווקא בזמן מלחמת העולם השנייה", מספר ירושלמי. "העיסוק בתקופה ההיא והשילוב הזה של כתיבת יומן בידי גיבור שהוא די אנטיפת גרמו לי לחשוש שאף אחד לא ירצה לקרוא את הספר. אבל הרעיון המרכזי בסיפור הוא כוח היחיד נגד אי הצדק, וזה לא רק אי צדק של המערכת אלא גם של החולי, מה שאני נוהג לכנות הנאציזם של הטבע. בשביל להעניק לזה אפקט עוצמתי החלטתי לקחת את התקופה הכי ברברית שאני יכול לחשוב עליה. אבל מה שמייחד את התקופה הנאצית זה השילוב בין הברבריות לתרבות. לעומת משטרים דיקטטוריים אחרים כמו הקמר רוז' למשל, הנאצים כן דאגו להמשיך לפאר את התרבות. המוזיקה הייתה בעיניהם אחת האמנויות הנעלות, ואפשר לראות שהם השתמשו בה ממש ככלי עזר לשירות הנאציזם באמצעות המנונים ושירי תעמולה ואפילו באמצעות המוזיקה שניגנו בכניסה למחנות הריכוז. זה מעלה את המחשבה על אמנות מול אי צדק ואיוולת: איפה החובה של האמן מתחילה ואיפה היא מסתיימת? מתי הוא יכול לנקוט עמדה של אמנות שנשארת מחוץ למשחק ומתי הוא חייב להיכנס למשחק דווקא מפני שהוא אמן?".

עושה רושם שמעט מאוד אמנים שאלו את עצמם את השאלות האלה בתקופת מלחמת העולם השנייה.

"כשעשיתי את המחקר לספר גלשתי באתר האינטרנט של פסטיבל זלצבורג למוזיקה וגיליתי שאפשר להיכנס לארכיון שלהם ולראות מה היה בכל שנה מאז שנוסד הפסטיבל. מובן שגם השנים 1939־1940 מופיעות בארכיון עם פירוט של כל הקונצרטים שהתקיימו ותיעודים של גבלס שביקר בקונצרט הזה והיטלר שביקר בקונצרט ההוא. נדהמתי לראות איך כל הנגנים והיוצרים הגדולים שיתפו פעולה עם הנאציזם מרצון, עוד לפני שהיטלר השתלט על אירופה. אף אחד מהם לא הרים אצבע כדי להגן על חופש הדיבור וחופש האמנות או כדי להגן על הקולגות שלהם. אחרי המלחמה האמנים האלה הסתובבו וקיימו קונצרטים בכל העולם וזכו לאהדה ולהערצה ואף אחד לא שאל אותם איפה הם היו ומה הם עשו בזמן המלחמה".

רפאל ירושלמי. צילום: יולי גורודינסקי

צילום: יולי גורודינסקי

אתה אומר בעצם שמי שעוסק באמנות מחויב להיות אדם בעל מוסר ולהילחם על המוסר הזה, אבל יש משהו מיושן בתפיסה שהאמנות צריכה לשרת רק מטרות נשגבות.

"אני בהחלט חושב שלאמן יש אחריות והיא לאו דווקא כלפי הזולת – הוא לא חייב לשנות את העולם – אבל אם הוא אוהב את מה שהוא עושה, אז האחריות שלו היא להגן על זה. אמן אמיתי שמנגן מול אלפי חיילים של המשטר הנאצי עושה את ההפך מלהגן על האמנות שלו כי בתוך האמנות יש קודם כל בני אדם. אי אפשר להמשיך ליצור ולהתעלם מיתר העולם, האמן לא נמצא לבד מול הדף או מול הקנבס, וחייב להיות לו קו אדום".

ירושלמי אמנם לא מבין גדול במוזיקה, אבל תרבות ופילוסופיה הן בהחלט הבסיס האינטלקטואלי שלו כמי שנולד והתחנך בפריז ואת לימודיו הגבוהים השלים באקול נורמל סופרייר ובסורבון. שפת הכתיבה שלו היא עדיין צרפתית וזהו אמנם ספרו השלישי אך הוא הראשון שתורגם לעברית – בתרגום מבריק של יהושע קנז. הוא נולד לאב ניצול שואה ומגיל צעיר רצה לעלות לישראל ולהתגייס לצה"ל בשביל האקשן וההרפתקה, אבל ההורים דרשו השכלה. כשסיים את לימודיו והציג את התעודות הוא ארז את עצמו הכי מהר שיכול והפקיד את עצמו בידי צה"ל, שם ראו אדם משכיל שדובר כמה שפות ושלחו אותו מיד לחיל המודיעין. הקריירה הצבאית שלו סיפקה לו אנקדוטות רבות שהשתחלו לתוך ספריו אך היא בעיקר לימדה אותו שגם בתוך המערכת יש מקום לפרט להביע את מחאתו.

"בצבא יש את מה שנקרא ההיסטוריה הקטנה – הדברים שקורים בשטח, לעומת האירועים שמהדהדים החוצה שהם היסטוריה הגדולה", מסביר ירושלמי. "אז נכון שבשטח רואים את כל מה שבכותרות של העיתון אבל רואים גם דברים אחרים והם הרבה יותר אישיים ואנושיים ונוגעים ללב. הרעיון של המחאה המוזיקלית שבספר הגיע מסיפור אמיתי שקרה לי. בתקופת השירות קיימתי מפגשים רבים עם קולגות מצבאות ערב. לארוחה אחת שארגנתי אצלי בבית, עם קצינים ישראליים וקצינים מצריים, הזמנתי שני כנרים כדי שיהיה משהו שינעים את האווירה המתוחה. בסוף הארוחה, כשהמתח כבר התפוגג, הגנרל המצרי קם ואני חשבתי שהוא מתכוון לנאום. במקום לנאום הוא ניגש לכנר וביקש ממנו את הכינור וניגן לנו קטע מ'כנר על הגג'. לאמירה שלו היה אפקט מדהים באמצעות האקט האישי הזה, והוא הראה לי את הכוח שטמון ביוזמה של אדם אחד. לכן אני חושב שאפשר להסתכל על הספר מכמה זוויות שהן לאו דווקא השואה. אני חושב שהמסרים שלו אקטואליים גם ליחסים שלנו עם הפלסטינים ולקונפליקטים אחרים בעולם".

"להציל את מוצרט", רפאל ירושלמי. מצרפתית: יהושע קנז, עם עובד, 145 עמ'

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: 569c449