טיים אאוט timeout

הזוג המוזר

| מאת: לי פלר

מאחורי "הגולם והג'יני", מעשייה מודרנית למבוגרים אודות שני יצורים על טבעיים, מסתתר רומן מהגרים מורכב שמציג את הגדולה האנושית. ראיון עם הסופרת הלן ווקר

הלן ווקר. צילום: שלדון ווקר

דבר משונה קורה בעיירה היהודית האירופית כאשר גבר צעיר מבקש ממכשף יהודי זקן ליצור עבורו כלה – גולם ממין נקבה שתספק את כל צרכיו. לאחר שזו נוצרת, אוסף הבחור את מיטלטליו ואת כלתו הטרייה ומפליג לאמריקה, אך במהלך המסע הוא נופל למשכב ומת, והגולם, בת ימים ספורים בלבד, מגיעה לבדה אל ניו יורק של שנת 1899. למזלה הטוב היא פוגשת ברבי מאייר הזקן שמיד אוסף אותה תחת חסותו. בינתיים, ברובע הסורי שבעיר, מסגר פשוט בשם ארבילי משחרר בטעות ג'יני ממנורת הפח שבה נכלא. לאחר ששניהם מתאוששים מההלם מתחילים המסגר והג'יני לחפש יחדיו דרך שבה יוכל יצור בן מאות שנים שהגיע ממדבריות ערב להסתגל לחייו החדשים בעיר המודרנית. שני היצורים הפלאיים מסתובבים בחופשיות בין בני האדם, אך השוני התהומי משרה עליהם תחושת בדידות בלתי נסבלת – עד שהם פוגשים האחד בשנייה.

"הגולם והג'יני", רומן הביכורים המרתק של הסופרת האמריקאית הלן וווקר, הוא אמנם מעין מעשייה מודרנית למבוגרים, אבל הוא גם רומן מהגרים מורכב המתאר את ההסתגלות הקשה והמאתגרת לארץ חדשה ולתרבויות שונות. נושא ההגירה קרוב מאוד ללבה של ווקר, שהיא עצמה יהודייה־אמריקאית שנשואה לערבי־אמריקאי. בתקופת לימודי התואר השני היא התחילה לכתוב סדרה של סיפורים קצרים שהתבססו על אירועים אמיתיים מחיי המשפחות שלה ושל בעלה. ווקר מספרת שאף על פי ששניהם גדלו בפרברי שיקגו הם מגיעים מתרבויות שונות מאוד, ועם זאת, תמיד מכה אותה העובדה שהדמיון ביניהם גדול בהרבה משוני. "שנינו ילדי מהגרים" אומרת ווקר, "ושנינו מבינים איך ההרגשה של להיות זר בארץ נכרית משפיעה על הפרספקטיבה על מערכות יחסים ועל החיים בכלל, וזה מה שניסיתי להעביר".

הבעיה היחידה, לטענתה של ווקר, הייתה שהסיפורים עצמם לא היו טובים במיוחד. כמי שגדלה על סופרים כמו ריי ברדבורי ואייזק אסימוב, הכתיבה הריאליסטית־היסטורית לא כל כך הסתדרה לה. יום אחד חברה טובה ייעצה לה להוסיף ממד פנטסטי לסיפורים ומאוחר יותר באותו היום התחילה ווקר לכתוב את מה שהפך להיות "הגולם והג'יני". במקום שתי משפחות מתרבויות שונות שנפגשות ומקיימות מערכת יחסים היו לה פתאום שתי דמויות על־טבעיות בעלות רקע מיתי שהוא למעשה מאגר בלתי נדלה להשראה. הסיפור של ווקר כולל אמנם את השאלות הפרטיות שלה לגבי הפער הזהותי־לאומי שבין שתי המשפחות, אך מסתבר שכמי שחיה מחוץ לסכסוכי המזרח התיכון, ווקר תופסת את היחסים הללו באופן שונה מאיתנו. "כשאנחנו חושבים על 'יהודי' ו'ערבי' בימינו, אנחנו תופסים אותם בהכרח כהפכים שנגזר עליהם להילחם אחד בשני", ווקר טוענת. "אני לא רואה את זה בצורה הזו ורציתי דווקא ליצור סיפור שבו שני העמים אינם עולים בקנה אחד ישיר – לא על מנת להוכיח איזושהי נקודה או לבטא עמדה פוליטית, אלא כדי לשקף את החוויה המשותפת, הנשכחת לרוב, של ההגירה לאמריקה. היהודים והערבים בסיפור שלי שואלים את עצמם את אותן השאלות ומרגישים את אותו בליל של רגשות: התרגשות וחשש מהמעבר לארץ זרה או עצב וחרטה על הבית שהם משאירים מאחור. כמובן שישנם פערים בין שתי הזהויות, כפי שיש בין כל שתי זהויות או השקפות עולם. אבל הן לא מנוגדות מטבען, רק שונות – והשוני הוא שהופך את הסיפור למעניין".

הלן ווקר. צילום: שלדון ווקר

הלן ווקר. צילום: שלדון ווקר

על מנת לתאר את חוויית ההגירה, ווקר לא רק חזרה בזמן אלא גם שִחזרה את מציאות המהגרים בניו יורק בצורה מדויקת ומרהיבה, החל מהתפאורה ועד לאותנטיות של הדמויות הרבות שאל חייהן הרומן מספק לנו הצצה. ווקר מספרת שכבר בהתחלה היה מאוד ברור שזה הולך להיות ספר ארוך ומסובך ושהיו רגעים שבהם זה הרגיש יותר כמו לנהל עסק קטן מאשר לספר סיפור.

איך ערכת את המחקר לספר?

"כשהתחלתי לעבוד על הספר הייתי סטודנטית והייתה לי גישה לספרייה של אוניברסיטת קולומביה. ידעתי שנעזוב את ניו יורק ברגע שיסתיימו הלימודים אז צילמתי כל מה שיכולתי למצוא בספרייה על תחילת המאה ה־20 בניו יורק: מפות ומפקדי אוכלוסין, מיקרופילמים ועיתונים ישנים. כשעברנו מניו יורק לקליפורניה נשענתי על חומרים שמצאתי בארכיבים הדיגיטליים של הספרייה הציבורית של ניו יורק, שם מצאתי תמונות ישנות של העיר שעזרו לי להבין איך נראתה כל פינת רחוב ב־1899. קראתי גם הרבה סופרים מהתקופה ההיא, אנשים כמו הנרי רות' וסטפן קריין, שתיארו את אורח החיים בשכונות השונות".

מה הכי הופתעת לגלות במהלך המחקר?

"שהגל הראשון של המהגרים מסוריה לארצות הברית היה כמעט כולו של נוצרים, ולא של מוסלמים כפי שחשבתי. רובם היו מהאזור שנחשב היום ללבנון, אבל היו נתונים תחת שליטתה של סוריה העותמנית. זה שיבש לחלוטין את נקודת המוצא שלי וגרם לי להבין שלא אוכל לקחת שום דבר כמובן מאליו בנוגע ליהודים או לערבים־האמריקאים שבסיפור. בנימה קלילה יותר, למדתי גם שבעבר היה איסור חמור על הליכה על הדשא בסנטרל פארק. לאור העובדה שהיום זו מסורת לשכב במדשאות העצומות בימי קיץ חמימים – זה נראה מוזר מאוד!".

הגולם והג'יני, או כפי שהם מציגים את עצמם בפני בני האדם – חווה ואחמד, אמנם שונים מאוד מהאנשים שסביבם אך ווקר רוקמת ביניהם גם קווי דמיון, בייחוד בכל הנוגע לרגשות ולסקרנות. אף על פי שחווה זהירה יותר וחוששת מהקרבה אל בני האדם ואחמד חסר סבלנות ויהיר כלפיהם, שניהם מזדהים איתם וסופגים מהם המון. היכולות העל־טבעיות של הגיבורים אמנם מדגישות במקרים רבים את המגבלות האנושיות, אולם הרומן מציב סיטואציות רבות שבהן גם האנושות מראה את גדולתה.

יש סצנה ספציפית ברומן שאת יכולה להצביע עליה ולומר "זו גדולה אנושית"?

"אני חושבת שההחלטה של רבי מאייר לא להשמיד את הגולם כאשר הוא פוגש אותה לראשונה היא דוגמה לרגע כזה. הוא הרי יודע שזה לא ייחשב כרצח לפי חוקי היהדות, ושהעולם יהיה בטוח יותר בלעדיה משום שיש לה עוצמה אדירה שהיא לא תמיד יכולה לשלוט בה, ולמרות זאת הוא לא מצליח להביא את עצמו להשמיד יצור חף מפשע".

מה אנחנו יכולים ללמוד מחווה ואחמד על המשמעות של להיות בן אדם?

"אחד מהוויכוחים האהובים עליהם סובב סביב השאלה האם הם יכולים להשתנות או שמא כל אחד מהם כבול לטבעו? אפילו בהתחשב במגבלות של היותם יצורים על טבעיים, שניהם מגיעים לסוף הספר קצת שונים ממה שהיו בתחילתו. יש לנו את הנטייה לומר ש'אי אפשר ללמד כלב זקן תרגילים חדשים', או לספק תירוצים אחרים לכך שאנחנו לא יכולים לשנות חלקים באופיינו, אבל אני מאמינה אדוקה ביכולותיו של האדם להשתנות. זה הפחד מהשינוי, ומהמאמץ שכרוך בו, שבדרך כלל עוצר בעדנו".

"הגולם והג'יני", הלן ווקר, מאנגלית: שרון פרמינגר, ידיעות ספרים, 502 עמ'

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: c422d06bb