טיים אאוט timeout

זיכרון דברים

| מאת: לי פלר

האלימות בבית, ההטרדות המיניות, הקיפוח העדתי. באומץ בלתי אפשרי ובכישרון גדול, כתבה סלין אסייג את חייה לתוך ספר הביכורים "צעקה הפוכה". ראיון

  • https://static2.timeout.co.il/media/2014/05/sizes/DSC8541_H_wo_680_382.jpg
סלין אסייג. צילום: יולי גורודינסקי

אף אחד במשפחה של סלין אסייג, פרט לאחיה הקטן, לא ידע שהיא משתתפת בסדנאות כתיבה כבר קרוב לארבע שנים. רק לפני כחודשיים, כשהגישה להוריה את רומן הביכורים שלה בארוחת יום ההולדת של אביה, הם גילו שהבת שלהם היא לא רק הנדסאית מכונות אלא גם סופרת. קשה לומר שהם שמחו על הגילוי.

"צעקה הפוכה" של אסייג הוא רומן שמשלב שני קולות של אותה מספרת. באמצעות שימוש בנקודת המבט שלה כילדה ובמבט לאחור כאישה בוגרת, אסייג תופרת טלאי לטלאי, בוררת תמונות מהזיכרון ומניחה אותן זו ליד זו תוך קפיצה קדימה ואחורה בזמן. היא מרכיבה סיפור הנפרש על פני תקופת ילדותה של גיבורת הספר בבת ים של שנות ה־70 ושנות ה־80, והסיפור הזה מכאיב ומטריד. לשעשועי הילדות הרגילים של המספרת ואחיה, שהוא גם חברה הטוב ביותר, מתווספים מנגנונים של הדחקה ורצון לברוח מההזנחה ומהאלימות שבבית. הניכור של המציאות המשפחתית והניכור של הרחוב פולשים זה אל זה ומשאירים את הדמויות לתהות היכן עובר הגבול. לכך מתווסף הסגנון המדווח והאגבי, שבו משתמשת המספרת כדי לתאר ביקור בשוק ומשחק לגו אבל גם תקיפה מינית והצלפות חגורה, ומטעה את הקורא שנסחף בריתמוס השקט והעדין של הספר. מטעה עד כדי כך שלפעמים צריך לחזור אחורה ולקרוא קטעים שלמים מחדש כדי להבין כמה מבעיתה ההתרחשות שבהם.

אסייג (47) גם היא ילידת בת ים ומתגוררת בה עד היום. לכן, מבחינת הזמן והמקום של ההתרחשות בספר קשה שלא לעשות את החיבור המתבקש ולא לתהות עד כמה חזקים היסודות האוטוביוגרפיים ברומן. "היה לי ברור שאנשים יקשרו את הספר לחיים האישיים שלי ובהתחלה שקלתי לפרסם אותו תחת שם עט", מגלה אסייג. "בשלב מסוים הגעתי להחלטה שאין לי בעיה עם זה. למרות זאת, עד עכשיו אני מסתכלת על חלק מהדברים שכתבתי ולא מבינה איך היה לי אומץ להעלות אותם על הדף. כמובן שחלק מהדברים נכונים, אבל גם חלק גדול מהדברים לא קרו במציאות או שקרו אחרת והקצנתי אותם. זה קשור מאוד לאיך שאנחנו זוכרים דברים. כשאתה ילד אתה מעצים או מדחיק דברים בהתאם ליכולת ההכלה שלך. יש חוויות שעברו עליי ועל האחים שלי בילדות ואני זוכרת אותן כמשמעותיות מאוד, אבל אם אדבר עליהן עם אחותי היא בכלל לא תזכור שזה קרה. הדבר שהיה לי הכי חשוב להעביר בספר בצורה מציאותית זה את האווירה הקשה בבית, ואני חושבת שההצלחה היא כפולה כי הספר בכל זאת נקרא כטקסט ספרותי ולא כיומן".

סלין אסייג. צילום: יולי גורודינסקי

צילום: יולי גורודינסקי

הניכור והבדידות של המספרת ברומן הם תוצאה ישירה של האירועים הקשים שהיא חווה בבית, אבל אפשר לומר שבמידה מסוימת בדידות היא תחושה מאוד בסיסית בילדות.

"נכון, אבל ברגע שאין את מי שיאסוף אותך בכל פעם מהתחושה הזו זה הופך להיות משהו קשה וחזק שמלווה אותך בהמשך החיים. במקרה שלי, ואני רואה את זה גם אצל אחי הקטן, זה לחיות בתחושה שאני לבד בעולם".

ממה חששת כשפרסמת את הספר?

"מהתגובה של אחותי הגדולה. היא מסוג האנשים שחושבים שאת הכביסה המלוכלכת אסור להוציא החוצה. הדעה שלה משמעותית בעיניי כי בתקופת ההתבגרות שלי היא מילאה את מקום האימא לא מעט פעמים. למרבה השמחה זה עבר בשלום והיא בהחלט התעלתה על עצמה, למרות הקושי. זה מעניין כי בעבר היא הייתה זו שרצתה לדבר על מה שהיה בבית ואני תמיד התחמקתי. אחרי שקראה את הספר היא אמרה לי שהיא תמיד חשבה שכל מה שקרה בבית לא הפריע לי ולאחי. היינו ילדים שובבים מאוד ותמיד צחקנו גם כשהיו מריבות קשות בין ההורים, כמו אלה שמתוארות בספר, שבמהלכן שלושתנו ישבנו סגורים בחדר וחיכינו שזה ייגמר. היא הופתעה לגלות שאיך שהתנהגנו היה שונה מאוד מאיך שהרגשנו".

להורים שלך בטח לא היה קל להתמודד עם ההפתעה הזו.

"אימא שלי לא קוראת בעברית אז אני בספק אם היא תקרא אי פעם את הספר. אבא שלי קרא אותו די מהר ואני חושבת שהוא עדיין מעבד אותו. כרגע הוא לא דיבר איתי על זה עדיין ואני שומעת מהאחים שלי שהוא מקבל את זה קשה מאוד. אני מנסה להבין עם מה הוא מתמודד, מה זה מעורר בו ואיזה יכולות יש לו להתמודד עם זה. הרי לא את כל מה שמופיע בספר המצאתי, חלק מהדברים היו והוא יודע את זה טוב מאוד. אני מניחה שכדי לדבר איתי על זה הוא יצטרך לעבור עם עצמו תהליך של קבלת הדברים כמו שהם כתובים. אני לא ממהרת להגיע לשיחה הזו כי אני מניחה שיהיו שם רגשות עוצמתיים מאוד וקשה לי לדמיין איך כל אחד מאיתנו יתמודד איתם".

סלין אסייג. צילום: יולי גורודינסקי

צילום: יולי גורודינסקי

נושא הקיפוח העדתי עולה בספר, גם אם לא במפורש אלא כחלק מנסיבות החיים של הדמויות.

"אימא שלי ילידת מצרים ואבא שלי יליד רומניה. המשפחה של אבא שלי התנכלה לאימא שלי והתייחסה אליה בצורה גזענית במשך שנים. הקיפוח העדתי שמופיע בספר הוא משהו שגדלנו איתו בבית, אבל לא עשיתי מאמץ להדגיש את זה בספר כי אני לא מאמינה בדרך הזו. כשאת אומרת את המילה 'קיפוח' אנשים לא מקשיבים, זה עובר להם ליד האוזן. הם יודעים מה את רוצה להגיד ושמים אותך בצד. לעומת זאת כשאומרים את זה בצורה שקטה מאוד זה עובר יותר בקלות. זה נכון גם בקשר לדברים אחרים בספר – אם הייתי אומרת 'אונס' אנשים היו נרתעים אבל בגלל שאני לא מסבירה מה קורה שם בדיוק זה נותן לכל אחד את האפשרות לפרק או לעכל את המידע הקשה כרצונו".

את "צעקה הפוכה" התחילה אסייג לכתוב בסדנה של גיל הראבן, המשיכה אצל סמי ברדוגו וסיימה אצל דנה אולמרט (שהיא גם עורכת הספר). היום היא לומדת לתואר שני בספרות במסלול לכתיבה יוצרת, ששם היא משתתפת בסדנת כתיבה אצל שמעון אדף, ובמקביל מתחילה לעבוד על ספר חדש בקבוצה של ברדוגו. למרות שהיא עסוקה בכתיבה בלתי פוסקת יש לה חשש שהשפע היצירתי הזה ייעלם יום אחד. "רוב המנחים אומרים שכתיבה זו עבודה – קמים בבוקר ומתיישבים לכתוב", היא אומרת בחיוך של אשמה. "לי קשה מאוד להגיד לעצמי שעכשיו אני יושבת לכתוב. עד לאחרונה הכתיבה הייתה יוצאת ממני בפולסים, זה היה כמעט לא נשלט".

אני לא מכירה הרבה אנשים שמתלוננים על כך שהם כותבים מתוך השראה.

"לכתוב מתוך השראה זה נהדר, אבל אני מוכרחה גם ללמוד לשלוט בזה. נורא מפחיד אותי שיום אחד זה ייגמר".

"צעקה הפוכה", סלין אסייג, אחוזת בית, 180 עמ' 

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: c422d06bb