טיים אאוט timeout

מלאך בשמי תל אביב

| מאת: יורם קניוק

בזמן שהתמודד עם מחלתו, יורם קניוק נלחם גם למען העברת חוק הספרים. "מלאכים", שיוצא פחות משנה לאחר מותו, הוא מהראשונים לראות אור לאחר כניסת החוק לתוקף. הנה קטע ממנו

יורם קניוק. צילום: איליה מלניקוב

כאשר חיפשתי מלאך מצאתי את דויד. הוא היה מישהו שהיה נדמה לי שהוא מלאך. אולי מלאך נופל. מצד שני, לא היה לו מנַין ליפול. הוא היה האיש הכי הגון שהכרתי. הכי תמים. אין לי מושג איפה נולד דויד הזה. אני יודע מעט על חייו קודם שהכרנו, וגם לאחר מכן אני יכול לציין קווים לדמותו רק בצמוד לאותן פגישות שקיימנו, ומן המכתבים ששלח לי ואשר חלקם אבד, ומקטעי היומנים הבלתי־קריאים שהראה לי והשירים שהשאיר אצלי במזכירה האלקטרונית. ואף על פי כן אני קורא לו ידידי המלאך.

שמו לא היה דויד, אך אני קורא לו בכוונה דויד כדי שלא יזוהה על ידי מלאכי החבלה שלטענתו אורבים לו. בהודעה האחרונה שהשאיר במזכירה שלי אמר, כפי שאמר מאה פעמים קודם לכן: שלומי טוב, מדבר דויד, הספר "סוסעץ" הרשים אותי מאוד – תמיד היה מזכיר אותו בלבד, וזהו ספר שפורסם ב־1974 והוא קראו שש שנים לאחר מכן. ואז כרגיל הוסיף: רציתי שתדע את זה.

אחרי ההקדמה הקצרה הזאת שחזרה על עצמה תמיד, אמר לי בהודעה האחרונה שהשאיר טרם מותו: רציתי לעזור לך, לומר לך שיש דרך טובה להבין את הפסימיזם, למצוא מלאך ולהביס את הדיכאון דרך שילוב זיעה ודיכאון. עם זיעה ודיכאון אפשר להגיע לעמדה טובה, ואפילו אתה מסוגל להגיע למדרגות גבוהות של גאווה. כי הטבע שלך מתפרץ ואתה מבקש להציל את העולם עם מלאכים, ואפילו אם אתה חושב שהוא אינו ראוי להינצל, ושאינו רוצה להינצל, אתה רוצה. כמו מי שאומר שאיננו מאמין, אך כמו קפקא בעצם מאמין. כמומי שאומר שאין אלוקים, אבל יודע שחייב להיות אלוקים.

אפשר לומר על דויד שהיה אדם אומלל ואפשר לומר שהיה ההפך. בין שהיה אומלל ובין שלא, הוא לא ידע שהוא אומלל ולא היה יודע שהוא מאושר. שום דבר טוב באמת, טוב במובן האובייקטיבי והמקובל של המילה, לא אירע לו מימיו. הוא היה תמיד אופטימי, גם כששמע קולות המדברים אליו באותות תוך כדי האזנה לגלי צה"ל. הוא היה מדבר על עמדת צפייה טובה מול האותות ומפני טובו כי רב של אלוקינו, דיבר בו־זמנית על עמדת איזון, דהיינו עמדת בקרה על המעשים ובה בעת ביקורת על מי שעושה אותם. הוא אמר: הדיכאון שלי הוא מסיכה, אחרת הייתי נוקם בעולם, ואז אין לי צל של ספק שהייתי מצליח. אבל לא נעים לי להצליח כי זה לא מוסרי להצליח, שהרי אם אני מצליח, מישהו אחר מפסיד. אני מאושר מפני שכשאני מודע לעצמי, אני עצמי אחר ואני שאיננו אני איננו בדיכאון עוד, פשוט מישהו אחר הנקרא בשמי ושרוי בדיכאון.

דויד היה צץ ונעלם. לפעמים לְשָׁנים. פעם מצאתי את דויד בהוסטל ברחוב יסוד המעלה והוא אמר לי: תראה, אני למשל לא יכול לגעת. יש לי פחד באצבעות. הלב דופק מהר מדי. הכול מלא חיידקים. לפעמים אני משוגע כי אין בי ואין לי אי־אהבה ממשית. בלילה ישבתי עם בחורה, בעצם לא בחורה, ידידה של החברה שלי. בחורה, לא שלי. יכולה היתה, אבל לא רציתי וגם היא לא רצתה. אמרתי לה שאי־אהבה היא היכולת לרחף מעל גלידות, ממתקים, כרובים וסתם נקבות ונקבים.

דויד המלאך המסכן יפה הפנים המשיך: קראתי לה שירים וגם היא כתבה לי שירים. ביליתי יפה וחזרתי הביתה, אמרתי פרק תהלים וכתבתי מאמר על השלום.

יש פה בהוסטל אחד שלחם בתש"ח בלטרון. הוא יושב בסלון ועל ידו רדיו בפול ווליום, אבל הוא חירש ולא שומע, אז הוא חושב שהוא עוד בלטרון וצועק מֵ'שִיס מֵ'שיס, כי בלטרון לחמו ביידיש. הוא כתב לי בהקדשה לספר "תולדות מערכות ישראל"  שחבל שאני לא היתום שלו.

דויד הוא אולי האדם הטהור ביותר שפגשתי מימי, וכל שרצה היה לתת לו רשות לעזור לעולם, כי הוא לא הבין רשעוּת. משורר אהבה קטן. כאשר לא היה מאושפז היה עובד במיון מכתבים בדואר וסובל למראה המכתבים העבים הכתובים בכתב מסולסל, וזאת אך ורק מפני שהשמות על גבי המעטפות משקרים. אדם שהוא מישהו מקבל מכתב המיועד לו ויש שָׁם שֵׁם, למשל יוסף ברמן, אבל הוא לא באמת יוסף ברמן.

הוא רצה שאספר לו מה זאת אהבה נכזבת. סיפרתי לו על כמה כאלו שבכל זאת זכיתי בהן והוא בכה, המסכן. הורס את דויד כל מה שנראה כנקמה אבודה בתוך מה שהוא קורא נבכי האהבה, כלומר, מדוע מבזבזים אהבות על אנשים רשעים כל כך?

אלוקים, אומר דויד, הוא גנרל בדימוס, מקנא בטוהר ואינו מושלם. הוא אל קנא, נוקם. השטן המתגורר בקוסמוס ומוּנע על ידי מלאכי החבלה שונה מזה של אלוקים. לפי תיאוריה שפיתחתי פעם, ושדויד התפעל ממנה כאשר קרא אותה במאמר על ספר שלי שלא קרא, אלוהים ברא את הכול מהסוף להתחלה ולכן לגבי דידו אנחנו גדלים לאחור, וכך אין אלוהים יכול לרחם עלינו, כי הוא רואה אותנו לראשונה מיליוני שנים אחרי שמתנו, ובעיניו אנחנו קודם מתים ורק אחר כך נולדים וקשה להצטער על הִיוולדות לאלה שההיוולדות עצמה קשה להם.

ידידי דויד אומר שנשים מתמסרות נהיות שֵדות והוא אדם שגילה את סוד הקיום ואת השיטה היעילה ביותר להביס את פחד המוות. אחרי ששמע על נסיעת ריגול שעשיתי בעקבות נערה יפה מדרום הארץ, שפגשתי פעם וחשבתי שאני רוצה לראות אותה, כתב לה דויד, המאוהב באהבה כשלעצמה, עשרה שירים ארוכים. הוא קרא להם "שירים לנערה האלמונית". הוא כתב אותם מפני שחש אהבה ורחמים גדולים אליה. הסיפור, שבמציאות לא היה לו שום קשר לאהבה, חיזק אצלו את ההרגשה שהוא מאוהב בה, אבל מאוהב בה למעני, על מנת להעניק לי אותה בחזרה.

"מלאכים", ספרו של יורם קניוק, רואה אור ב"ידיעות ספרים". עורכת: נוית בראל

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: c422d06bb