טיים אאוט timeout

סמים, רבותי, סמים

| מאת: נדב נוימן

ספרו האחרון של נד באומן, שתורגם כעת לעברית, כולל סם מומצא בשם "נוגה". זה הזכיר לנו את העולם הנרקוטי הבדיוני המופלא, מאלדוס האקסלי עד וויליאם גיבסון. טריפ נעים

  • https://static2.timeout.co.il/media/2017/07/sizes/11_H_wo_680_382.jpg
ספר הסמים הגדול (צילום: Shutterstock, עיבוד תמונה: אלונה פולסקי)

"ראף כושל החוצה מהמכבסה ומוצא את עצמו עטוף בפרחים. כאילו אָנוֹדָה פנומנולוגית כלשהי בתוכו הוחלפה בקָתוֹדָה, וכל תחושה מומרת בתחושה אחרת בעלת איכות הפוכה בתכלית ועוצמה זהה: עלי כותרת במקום עור, ניחוח במקום זיעה, קור במקום חום, דממה במקום רעש, אנתוציאנין במקום אורות דיסקו". כך מתוארת תחושתו של גיבור הספר "נוגה" מאת נד באומן, שיצא לאחרונה בעברית (בהוצאת "עם עובד"), כשהוא כושל מחוץ למסיבה בדמדומי הבוקר אחרי שנטל מנת "נוגה", סם חדש ובדיוני, שהוא חושד שהייתה מזויפת, בתוספת עוד כמה חומרים שונים ומשונים. "נוגה", שיצא בבריטניה ב-2014, עוקב אחר תעלומה בלשית וקונספירטיבית שנפתחת מתוך הסם כמו פרח צבעוני מרהיב ומפחיד, והוא מתאר את הסם ואת התעלומות שקשורות בו במיומנות ומבלי להתעלם מהמסורת שהוא משתייך אליה.

הספרות – בעיקר מדע בדיוני אך לא רק – מלאה בסמים בדיוניים, שלא לדבר על קומיקס, שמלא באינספור חומרים מומצאים ומשונים. אולי זו הקלות שבה אפשר להמציא על גבי הדף חומרים משני תודעה (קלות יחסית לעולם האמיתי, כמובן) ואולי זו העובדה שסופרים רבים כותבים על סמים מניסיון, אבל כך או כך, מאז שיש ספרות יש סמים בספרות, אמיתיים ומומצאים ("פרי עץ הדעת טוב ורע" מצלצל מוכר?). המומצאים, כמובן, כיפיים ומעניינים הרבה יותר.

הדוגמה המוכרת ביותר לסמים בספרות היא "פחד ותיעוב בלאס וגאס" מאת האנטר ס. תומפסון, שמלבד אזכורים לאינספור סמים כמו LSD, את'ר, קוקאין, מסקלין, קנביס ועוד, כולל גם סמים מומצאים כמו "אדרנוכרום שמופק מבלוטת האדרנלין של אדם חי". החומר אדרנוכרום אמנם קיים במציאות, אבל תומפסון סיפר שבזמן שכתב את "פחד ותיעוב" לא היה מודע לו, והסם שהוא המציא נשמע מוזר הרבה יותר. על כל פנים, מדובר ביצירה שכולה על טהרת הסמים וההזיה, שבה הכל מתערבב גם כך, ואין חשיבות יתרה לעוד סם מומצא בין כל החומרים שנשפכים בו כמו מים.

בספריו של אלדוס האקסלי, לעומת זאת, הסמים המומצאים ממלאים תפקיד חשוב בביקורת החברתית ובתפיסת העולם הפילוסופית שעולה מהם. נביא הפסיכדליה המציא בדיסטופיה הגדולה שלו "עולם חדש מופלא" סם בשם "סומא", שקרוי על שם משקה מקודש שמופיע בכתבים ההודיים העתיקים. הסומא הוא סם אנטי דיכאוני שמחולק לאזרחים על ידי הממשלה וגורם לכולם להרגיש נפלא בעולם של דיכוי מחשבתי ופוליטי. אין כאב, אין צער וגם אין באמת אושר – רק מצב ביניים כימי ששומר את כולם צייתנים ובעיקר חסרי רצון לערער על הסדר הקיים: "תמיד תוכל להשתמש בסומא כדי לשכך כעסך, לפייס אותך עם אויביך, לעשותך סבלני ובעל כושר עמידה… כיום די לך לבלוע שתיים-שלוש כמוסות של חצי גרם, וזהו זה".

מול הסומא של "עולם חדש מופלא" מציג האקסלי באוטופיה שלו "אי" סם פסיכדלי בשם "מוקשה". "אי" מתאר חברה הפוכה לחלוטין לזו של "עולם חדש מופלא", חברה מושלמת שחיה בהרמוניה באי הבדיוני פאלה, ששמה למטרה מוצהרת את האושר של תושביה ואת האחדות שלהם עם הקיום. התושבים חיים את הרגע, מתמודדים באופן בריא עם המוות ועם מין, מבצעים מדיטציה ונעזרים ב"מוקשה" – חומר פסיכדלי דמוי פטריית פסילוסיבין – כדי להשיג את המטרות האלה. היחס שלהם לסמים כל כך פתוח ובריא, שהם אף נותנים לנערים ונערות מוקשה כטקס מעבר.

הסמים הבדיוניים של האקסלי אינם היחידים שבולטים בסיפורת של העשורים האחרונים. דוגמה זכורה נוספת היא ה"מרקוח", או בפשטות "הסם", ב"חולית" של פרנק הרברט. הרברט לא הסתפק בלתת לסם חשיבות תרבותית או חברתית בלבד. הוא עשה קפיצת דרך. ב"חולית", הסם הוא החומר היקר והעוצמתי ביותר ביקום. הוא נכרה בכוכב המדברי אראקיס ובין יכולותיו הארכת חיים ובעיקר סיוע למשתמשים בו לחשב מני חישובים מסובכים בנוגע ליקום, מה שמאפשר להם מסע ברחבי היקום. בפועל, לא רק בתוך הראש.

סטניסלב לם, ביצירת המד"ב המופלאה שלו "כנס העתידנים", מפציץ את באי כנס העתידנים העולמי השמיני בקוסטה ריקה בגז הזייתי ששולח את הגיבור איון טיכי לסדרה של הזיות מופרעות ולעתיד כאילו אוטופי שבו בני אדם משתמשים בסמים לכל פעילות יומיומית, מה שמסתיר את האימה שמבעבעת באמת מתחת לפני השטח. החוויה הפסיכדלית מתבטאת גם בכתיבה עצמה: כמו הגיבור שמיטלטל בין סיטואציות ומציאויות בלתי אפשריות, כך נסחף הקורא לתוך המערבולת המילולית הזו.

סט וסטינג ספרותי

הסמים הבדיוניים בספרות נחלקים לרוב לשני סוגים: ממריצים ופסיכדליים. האופי שלהם משתנה מרומן לרומן, בהתאם לאווירה שבו. המסגרת התאורטית לדיון בטיב החוויה הפסיכדלית נקראת "סט וסטינג", כלומר מצב הרוח של המשתמש (סט) ואופי הסביבה שבה הוא לוקח את הסם (סטינג). במילים אחרות: אתה דמות נחמדה באי האוטופי של האקסלי? יהיה לך אחלה טריפ. אתה משתמש בסם הזייתי בעולם דיסטופי של פיליפ ק. דיק? תתכונן לסיוטים. ב"שלוש הסטיגמטות של פאלמר אלדריץ'", למשל, בורא דיק סמים בשם "Can-D" ו"Chew-Z", שמאפשרים הזיות קולקטיביות שונות, חלקן נעימות וחלקן הרבה פחות. הזיה קולקטיבית נוספת נחווית בתור מציאות מדומה, או סייברספייס, ברומן המד"ב פורץ הדרך של וויליאם גיבסון, "Neuromancer", שהקדים את "מטריקס" בעשור וחצי. מלבד ההזיה הקולקטיבית של הסייברספייס, כולל "נוירומנסר" אזכורים רבים לקוקאין ואמפתמינים מסוגים שונים, כמו גם לסם ממריץ והזייתי בדיוני בשם "Betaphenethylamine" וחומר משונה, מסוכן ומומצא בשם "Blue Nine".

סופרי מדע בדיוני רבים אימצו את האופן שבו משלבים דיק ואחריו גיבסון סמים בעלילותיהם. דיסטופיות פוסט-אפוקליפטיות בסביבה אורבנית יכירו לרוב לקורא ממריצים למיניהם, או פסיכדלים שתפקידם למסך את המשתמש מהמציאות המזעזעת שבה הוא חי. ב"The Albertine Notes" של ריק מודי, למשל, תושבי ניו יורק הפוסט-אפוקליפטית משתמשים ב"אלברטין" כדי לחיות שוב את העבר.

במובן הזה, "נוגה" של באומן מעניין במיוחד, מפני שהוא גם מתכתב עם המסורת של סמים בדיוניים וגם מתאים אותה לימינו. הסטינג כבר אינו דיסטופיה מדע בדיונית, אלא לונדון של ימינו, שמשוועת, כמו כל עיר גדולה במאה ה-21, לחום ואהבה, ואולי קצת הזיות, גם אם הם תוצר של חומר ממקור לא ידוע. וזה מרענן. כי התודעה הדיסטופית כל כך התקבעה אצלנו (מי אמר טראמפ?), שלא צריך עוד רומן פוסט-אפוקליפטי עם סמים. יש לנו מספיק מזה גם ככה.

"נוגה" מאת נד באומן

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: f899107eb0f0d89