טיים אאוט timeout

העי"ג בממלכת השוקולד: 100 שנים לסופר הילדים הפרוע רואלד דאל

| מאת: שרון קנטור

בריון וחנפן או הרפתקן ומהפכן? עם ההוצאה המחודשת של מבחר מכתבי רואלד דאל, מבט מחודש על הסופר שכתב לילדים כמו שהילדים רוצים והמורים כבר לא מרשים - עם כל הדם, הזוועות והצחוקים הפרועים

עטיפת הספר "צ'ארלי בממלכת השוקולד" מאת רואלד דאל

"אתם יודעים ממה עשויים דגני בוקר? מכל חידודי העפרונות המסולסלים האלו שמוצאים בתוך המחדד!". לו רק היינו מקשיבים לרואלד דאל לפני פרשת יונילוור הייתה נחסכת עוגמת נפש רבה. עוד לא מאוחר, לעומת זאת, לשעות לתחינותיו להסיר את הטלוויזיה מהקיר ולפנות מקום לספרים נוספים. לרגל 100 שנים להולדתו של אחד מסופרי הילדים המצליחים והמוצלחים ביותר בהיסטוריה, מוציאה ספריית מרגנית מחדש רבים מספריו האהובים של דאל, מלווים באיורים המקוריים, זאת בסמיכות מקרית אך מעוררת הערכה להגעתו למסכים של "העי"ג" (בבימויו של סטיבן ספילברג), עיבוד קולנועי חדש לנובלה של דאל. מה יש בספריו של דאל שהופכים אותם לנצחיים? האם אלו ההרפתקאות והדמיון, או אולי דווקא מופעי הבוטות והסדיזם המתאימים ככפפה מלוכלכת לתקופתנו?

אימה שילדים אוהבים. רואלד דאל (איור: קוונטין בלייק)

אימה שילדים אוהבים. רואלד דאל (איור: קוונטין בלייק)

"קשה מאוד להיכנס לנצח הספרותי בלי המעטה המשמר של העיבוד הקולנועי", אומרת הסופרת והמתרגמת שהם סמיט. "בספרות של דאל יש את הבסיס: סיפור טוב, דמויות מאופיינות היטב ותמונות חזקות פרי דמיון פרוע, כמו העונשים הציוריים ב'צ'רלי בממלכת השוקולד' או האפרסק הענקי שמשטח דודות ב'ג'יימס והאפרסק הענק'. לדימויים האלה יש קסם פרוורטי של פנטזיות בוטות ולא מצונזרות ומנגד כתיבה אלגנטית, קרה; ניגוד בין משולחות רסן לשליטה לשונית שמאפיין הרבה דמויות סדיסטיות בקולנוע העכשווי – בדיוק כמו אצל טרנטינו והאחים כהן".

המסתייגים יאמרו שההתאמה הזאת כרוכה בדיוק במה שרע בו: בבוטות, באמירת הכל בפנים, בשנאת האדם המסוימת שיש בכתביו. מעריציו לעומת זאת יגידו שכתיבתו היא יהלום מחודד בעידן הפוליטיקלי קורקט.

"הניואנסים בהחלט חסרים לי אצל דאל. צורמים הפשטנות ולעתים החנופה לילדים. אסטריד לינדגרן, טובה ינסון ואריך קסטנר, למשל, קרובים ללבי הרבה יותר ותמיד אעדיף עידון ומורכבות על פני בוטות ואכזריות והאפקט שלהן שגובל לפעמים בפורנוגרפיה. דאל לא מעניק לי את החוויה הרגשית שמזמנות יצירות של הסופרים שהזכרתי, אבל הוא חשוב וחיוני לנו, במיוחד בעידן הפוליטיקלי קורקט והשפה המכובסת. הוא מצביע על תופעות: התבהמות קפיטליסטית, ניצול שררה, פחד מפני השכלה וידע – למשל ההורים של מטילדה כמעין צופים של ערוץ 2 – ומצייר אותן בהגזמה גרוטסקית, כמו קריקטוריסט, וזה אפקטיבי משום שזה מבריק, מקורי, מצחיק ואינטליגנטי".

אילו תחושות עולות בך כהורה ומבוגר למקרא הספרים שמפנים אצבעות מאשימות כלפי עולם המבוגרים כולו?

"חלוקת העולם לילדים – טובים, צודקים ומגניבים ומבוגרים – רעים ומבאסים זרה לי. אני מזהה את החנופה לילדים, את המבוגר המבקש להחריג עצמו מציבור המבוגרים ולהיות לילדים סחבק ובעל ברית, את הנרקיסיזם וגם את המניע הכלכלי – ולפחות בתחילת דרכו היה לדאל מניע כלכלי. אבל כל זה לא באמת מפריע לי בסוג הספרות הזאת, שכל ילד מבין שאינה ריאליסטית".

"הרבה פעמים שוכחים שכשילד קורא ספר הוא יודע שזה רק סיפור. זה לא אומר שאין השלכות מהסיפור הזה על החיים, אבל סיפור אינו בשום אופן הצעה לפעולה", מסכים הסופר והמשורר יהודה אטלס שהקדיש פרק לדאל בספרו "ילדים גדולים". "נקמה זה משהו שילדים אוהבים, שהנבל או הטמבל או החרא בא על עונשו. דאל לא דופק חשבון, הוא הולך עד הסוף".

עטיפות ספריו של  רואלד דאל

לא דופק חשבון. עטיפות ספריו של רואלד דאל

"כשהמספר הוא טוב ומיטיב, אפילו אם הוא טיפה אקסצנטרי, הילד מכיל את זה", מסבירה אביגיל אמיר, ביבליותרפיסטית שעושה שימוש ביצירותיו של דאל בחדר הטיפולים. "היחידים שמפחדים מקטסטרופות בספרות אלו ההורים. מובן שלא צריך לחשוף ילדים טרום זמנם, אבל אם בספרות יש אלמנט קטסטרופי, יש בזה הקלה".

אבל אנחנו לא ששים לחשוף אותם לזוועות בטלוויזיה.

"מה שהופך טקסט לתרפויטי או לא זו מידת האמינות שלו, שמאפשרת להיכנס לתוכו עם עצמך. ככל שהספרים איכותיים ומתוחכמים יותר הם מאפשרים לנפש להיכנס פנימה. אצל דאל, לצד הבוטות יש גם המון תום. זה לא רוע צרוף שרק עושה לך חרא בנשמה ולא יוצא לך מזה כלום, כמו ביצירות שטוחות, אלא זה 'מרחב מאפשר', כמו שאומרים בשפה הטיפולית. גם כשהוא מגזים זה בסדר, הרי גם אנחנו כהורים מגזימים, והילדים מסוגלים לקבל את זה".

"כשאני כותב לילדים אני תמיד מצדד בהם. רוב המבוגרים שכחו כבר איך ילדים חושבים", מזכיר אטלס את אחד הציטוטים המפורסמים של דאל. אמיר מאשרת: "רואלד דאל כותב במרחב של ילדים, לא של מבוגרים. בשנאה שלו יש משהו גולמי, ילדי, לא דופק חשבון, כמו ילד שרוצה להרביץ. צריך לזכור שהוא כתב בתקופה שבה מעמד הילדים היה נמוך, והכתיבה שלו למען ילדים היא מהלך אדיר: ילד יתום בן 4 באנגליה של אז באמת צריך ענק כדי לשמור עליו. מפני שהוא אנגלי הכתיבה שלו עוסקת הרבה במעמדות, באופן שבו מעמד האצילים או הנובורישים מנצל את הפועלים".

אז אולי חלק מהפופולריות הנוכחית שלו קשורה לתודעות חברתיות מתעצמות?

"ייתכן. כמספר הוא תמיד בעד הילדים, בעד העניים ובעד החלשים. על הדרך הוא לפעמים סתם מגזים בכמה שהוא מנגח את הרעים, אבל גם זה בעצם רובין הודי".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 35bbb25404c29bc9