טיים אאוט timeout

אברהם אביהם

| מאת: דייב קלהון (טיים אאוט לונדון)

הדיבור הוא ש"לינקולן" יזכה את דניאל דיי־לואיס באוסקר השלישי שלו. דייב קאלהון שמע ממנו איך הוא נכנס לדמות משחרר העבדים הדגול, מה יגרום לו לאבד את החשק למקצוע, ולמה הוא ממש מתבאס כשהצופים בסרט שמים לב לאיפור

המקום: ניו יורק סיטי, הזמן: נובמבר 2012, כשבועיים אחרי שאובמה נבחר מחדש לנשיאות. על גגות כל המוניות הצהובות בכל רחבי מנהטן מתנוססת תמונה בולטת וחמורת סבר של השחקן הבריטי דניאל דיי־לואיס, בדמותו של נשיא אמריקני אחר: אברהם לינקולן. הנה הוא מופיע, שוב ושוב, בתמונת שחור־לבן מכובדת, כדמות הראשית בסרטו החדש של סטיבן ספילברג. דיי־לואיס מרחף בכל העיר כמעין רוח רפאים פוליטית: עיניו מושפלות, שערו מאפיר, והזקן המפורסם כאילו מדגדג את קודקדו של נהג המונית שמתחתיו.

דניאל דיי לואיס בתור אברהם לינקולן

דניאל דיי לואיס בתור אברהם לינקולן

דיי־לואיס משחק את לינקולן כתערובת מסקרנת ומשכנעת של פוליטיקאי מתוחכם, עורך דין כפרי בעיר הגדולה, בעל אוהב, אב שכול (שלושה מתוך ארבעת ילדיו נפטרו), מספר סיפורים מהפנט וגם גבר מגושם עם פלטפוס. "לרוב האנשים הוא נראה מכוער להפליא", צוחק דיי־לואיס, כשאנחנו נפגשים במלון בקרבת סנטרל פארק. "הוא חשב שהוא נראה מפלצתי למדי, והיה מתבדח ומעיר הערות רבות על מראהו החיצוני".

מיותר לציין שאין כל קשר בין תיאור זה לבין דיי־לואיס עצמו. הוא נראה מסודר, מטופח, אפילו מכובד: שיערו המאפיר קצר, והוא צעיר ורזה יחסית לאיש בן 55.

רבות דובר על חודשי ההכנה הארוכים שדיי־לואיס משקיע בכל דמות, ועל כך שהוא נושא את הדמויות איתו במהלך הצילומים. כל סרט שבו הוא משתתף גורר סיפורים בלתי נמנעים על התנהגות קיצונית, ורבים מהם מוצגים באופן מרושע כסיפורים של צדקנות יתר וריכוז עצמי האופייניים לשחקנים. ברור שהדבר האחרון שהוא רוצה לעשות זה להעצים את הדימוי הזה בהתבטאויות לא זהירות. "אני לא אוהב לדבר על צורת העבודה שלי, כי אני לא באמת מרגיש שצריך לדבר על זה", הוא אומר. "אבל אני מניח שהבעיה בגישה הזו היא שאם אתה לא מדבר על זה, אז הרבה אנשים אחרים מדברים על זה במקומך, וכמו בטלפון שבור זה בסוף נשמע כאילו אני משתתף באיזה טקס שטני או משהו, עם כל העניין הזה של 'להציף' את עצמך בדמות וה'שיטה' (שיטת המשחק של לי שטרסברג, המתמקדת בזיכרון הרגשי של השחקן – ד"ק); עם כל המשקל הכבד שהמושגים האלה נושאים איתם".

לינקולן, בגילומו של דיי־לואיס, הוא דמות מרתקת ביותר, ומעל לכל משכנעת, מכיוון שהוא נראה כמו אדם בשר ודם ולא כמו דמות בלתי מושגת מההיסטוריה. דיי־לואיס מדבר על החרדה שבה הוא ניגש בתחילה לדמות. "זה היה קצת כמו משחק של 'דג מלוח'", הוא אומר. "בגלל כל הפסלים המוכרים של לינקולן. החלק הקשה היה לגלות את האדם שבו. זו כנראה הסיבה שבתחילה סירבתי". במשך כמעט עשור הוא סירב להצעותיו של ספילברג לשחק בסרט. "חשבתי שאולי זה בלתי אפשרי, או לא נכון, להחיות את האדם הזה".

המבקרים אומרים ש"לינקולן" הוא סרטו הטוב ביותר של ספילברג מזה שנים, בשבוע שעבר זכה דיי־לואיס בפרס גלובוס הזהב וההימורים צופים לו זכייה שלישית באוסקר על תפקידו בסרט. אם יזכה יישב הפסלון על המדף לצד פסלונים מזכייתו ב־1989 על "כף רגלי השמאלית" וב־2007 על "זה ייגמר בדם". נוסף לכך, אם אכן יזכה הוא ישבור שיא: אף שחקן לא זכה בפסלון שלוש פעמים על תפקיד ראשי.

"לינקולן" הוא סרט של דיבורים, ועם זאת הוא מרתק ומלא במהלכים פוליטיים בסיכון גבוה, בתקופת סיום העבדות וסוף מלחמת האזרחים בארצות הברית. העלילה מתרחשת בחודשים האחרונים בחייו של לינקולן, בסוף 1864 ובתחילת 1865. ההתלהבות של הסרט מהעוצמה ומהאפשרויות הגלומות בתהליך הפוליטי היא מידבקת. כשצפיתי בסרט בקולנוע בטיימס סקוור בניו יורק, ביום שישי בלילה, הריע הקהל הניו יורקי המגוון מבחינה אתנית בכל פעם שדיברו על שוויון גזעי ומגדרי, ובכותרות הסיום פרצו באולם במחיאות כפיים. אני מספר לדיי־לואיס על תגובת הקהל. הוא מרוצה, אבל גם קצת חושש, כאילו במשפט הבא אני עומד לספר לו על מישהו שקרא קריאות בוז.

לדיי־לואיס יש מקום מאוד יוצא דופן בקולנוע. הוא שחקן שמילא תפקידים ראשיים בלתי נשכחים, ב"חבורות ניו יורק", "המוהיקני האחרון", "עידן התמימות", "בשם האב" ועוד. ובכל זאת אם הייתם מעמידים אותו בחדר לצד שחקנים בריטיים מצליחים אחרים בגיל העמידה – ג'וד לאו, דניאל קרייג, קלייב אוון, קולין פירת' – הוא יכול היה להתחמק משם בלי שאף אחד ישים לב. הדבר קשור בין השאר לתפקידים שהוא בוחר: גיחות אל תוך תקופות אחרות ואל אישיויות קיצוניות. הוא כמעט אף פעם לא משחק דמויות מודרניות, שלא לדבר על אנשים שדומים במשהו לעצמו. הוא נכנס כל כולו לדמויות של אנשים אחרים ומעדיף לחקור את הקיצוניות של החוויה האנושית דרך אנשים מבהילים כמו ביל הקצב ב"כנופיות ניו יורק", או הפסיכופת דניאל פליינוויו ב"זה ייגמר בדם". נראה שהוא נמשך לדמויות אמריקניות שקשורות להולדת האומה.

האם זה מה שאתה אוהב במיוחד? לחקור חיים שמרוחקים לגמרי משלך?

"אני חושב, בכנות, שכן. זה בסופו של דבר מה שמושך אותי. ככל שאני יודע פחות על מישהו, וככל שאני פחות מחובר אליו ברמה האישית, כך אני מרותק יותר לתהליך הגילוי. אבל אני לא אומר שאני לא מחפש נקודות משותפות ביני לבין הדמות – זה חיוני".

תהליך בלתי הפיך

הוא מככב בסרטים ידועים, זוכה בפרסים, בן להורים מפורסמים (המשורר ססיל דיי־לואיס והשחקנית ג'יל בלקון) והתחתן עם שושלת ספרותית־אמנותית (אשתו, רבקה, היא סופרת ובמאית, ובתו של המחזאי ארתור מילר), אבל הוא נוטה להיעלם מהעין הציבורית בתקופות שבהן הוא לא יוצר או מקדם סרטים. הוא נולד וחונך בבריטניה, אבל במשך יותר מעשור חי בעיקר באירלנד ובארצות הברית, עם אשתו ושני בניו הצעירים. "אני מניח שבתקופות כאלה, כשהפנים שלך מופיעות על גגות של מוניות, אתה הופך מדי פעם לדמות ציבורית, בין שאתה אוהב את זה ובין שלא". כך, בקצרה, הוא מסביר את הפרסום (ליתר דיוק, את היעדר הפרסום) שלו.

מלבד חוסר הרצון הבולט בסליברטאות, יש, כמובן, דבר נוסף שמפריד בין דיי־לואיס לשחקנים אחרים ומזין את הספקולציות לגביו: ההילה של "השיטה", שאותה הוא נושא עימו מסרט לסרט. זה התחיל בסיפורים על כך שדיי־לואיס חי בכיסא גלגלים במשך חודשים כדי לשחק את דמותו של כריסטי בראון ב"כף רגלי השמאלית"; והמשיך בדיווחים על כך שהוא חי באזור של טבע פראי באלבמה במשך שבועות לפני ששיחק את הוקאיי ב"אחרון המוהיקנים". הסיפור האחרון הוא שהתעקש שיכנו אותו "אדוני הנשיא" באתר הצילומים של "לינקולן" (מאוחר יותר התברר שהיה זה ספילברג, ולא הוא, שהציע לעבוד כך).

איך אתה מרגיש לגבי התווית של "איש המסתורין" שדבקה בך כתוצאה מכל זה?

"לא חיפשתי את זה. זו בוודאי לא הייתה הכוונה שלי, ליצור אווירת מסתורין סביב כל מה שאני עושה. אבל מה שלגמרי לא מיוצג נכון בתקשורת זה הדיווחים על כך שלוקח לי הרבה זמן להכין כל דמות. אני נהנה מהעבודה ומענג אותי להתעכב עליה במשך זמן רב. זה אושר טהור עבורי. זו עבודה מאושרת, גם אם זו עבודה שלוקחת אותך למקומות לא מאוד קלים. יש הנאה עצומה בגילוי, אז יש בזה אושר. זה משחק, ואף פעם לא רציתי להסתיר את העובדה הזאת, אבל מאיזושהי סיבה אני נתפס כסוג של דמות מוזרה ובודדה שעוסקת במשהו מפוקפק".

אז מה עשית כדי להתכונן ל"לינקולן"?

"ביקשתי שנה של הכנה והענקנו לעצמנו שנה לעשות זאת. משם המשכתי בקריאה. קראתי את התסריט וגם הביוגרפיה שהתסריט התבסס עליו – 'צוות של יריבים' של דוריס קירנס גודווין. החלק הקשה היה לבחור מה לקרוא. הייתי יכול לקרוא מעכשיו ובמשך 15 השנה הבאות, ועדיין לא הייתי מתחיל לגרד את כמות הספרות שנכתבה על האיש הזה".

בנקודה מסוימת בסרט לינקולן מצטט את אוקלידס, המתמטיקאי היווני. כשצפיתי בסצנה חשבתי לעצמי שבטח פשפשת גם בכתביו של אוקלידס.

"זה נכון. למדת אוקלידס בבית הספר?"

לא.

"גם אני לא, אבל התחלתי לנסות. זה מאוד קשה! בקושי הגעתי לתחתית ההבנה של הטקסט".

תספר לי עוד על המחקר שאתה עושה על הדמות בקריאה.

"דבר אחד שאני לא עושה בשום אופן זה לנתח את החיים של הדמות, לפרק אותה לחלקים כמו מכונאי ואחר כך לנסות להבריג הכל יחד ולקוות שזה יעבוד. אני מנסה לגשת לכל החלקים פחות או יותר באותו זמן".

היה דיבור רב סביב הקול שסיגל לעצמו כדי לגלם את לינקולן: קול רך, מעט גבוה ונעים, שמושך אנשים אליו במקום לנאום להם. זה עובד: קולו מצליח להיות בו זמנית חם וקשוח ומדגיש את כישוריו המפורסמים של לינקולן כמספר סיפורים. איך הוא מצא את הקול הזה? "הקול הוא שיקוף כל כך עמוק ואישי של הדמות, שאפילו לא ניסיתי לחפש אותו במשך זמן רב", הוא אומר. "אם יש לי מזל, אני מתחיל לשמוע קול בראש, במהלך ההכנה. זה תמיד היה חלק מהחוויה שלי – לחפש את צליל הקול באוזן הפנימית שלי. אם אני מרוצה מהקול הזה, אם אני חי איתו תקופה מסוימת והמונולוג הפנימי נשמע נכון, אז אני מתחיל בעבודה של שחזור הקול בדיבור. לינקולן תמיד דיבר בקול רם כשהוא קרא, אז זה היה רמז נהדר. קראתי הרבה ודיברתי הרבה אל עצמי".

ואיפה יש מקום בכל העבודה העצמית הזאת לשותפים לעשייה? הרי לינקולן עצמו הוא רק חלק מהעסק. מה עם לינקולן של ספילברג? מה עם לינקולן של התסריטאי, טוני קושנר?

"זו שאלה הוגנת. הייתה לנו תקשורת משולשת נפלאה במהלך השנה הזאת, אף שהם אף פעם לא שאלו אותי לאן אני הולך. בשלב כלשהו, מאוחר מאוד, שלחתי לסטיבן הקלטה של הקול. אני לא בטוח מה הייתי עושה אם זה היה מבלבל אותו, כי בשלב הזה הקול כבר היה מאוד מוכר לי. שלחתי לו את הקלטת בחשש רב, וציירתי על המעטפה גולגולת ועצמות עם הערה שרק הוא בעצמו יכול לפתוח אותה!".

אתה מלא התלהבות מספילברג.

"אהבתי אותו ברגע שפגשתי אותו. זה תמיד מדהים למצוא מידה של רעננות והתלהבות אצל איש קולנוע, שנראה שבכלל לא התעמעמה עם הזמן. יש הרבה נפגעים בתעשיית הקולנוע, אנשים שאיבדו את התיאבון, אבל מכיוון שזה מה שהם יודעים לעשות, הם ממשיכים לעשות את זה".

אתה חושש לאבד את התיאבון שלך כשחקן?

"אני חושב שכן. מה שאני לא חושש ממנו בכלל זו האפשרות שאמשיך לעבוד כשחקן אם זה יקרה, כי לא אעשה זאת, אלך למצוא משהו אחר לעשות. אני בוחן את ההתלהבות שלי בכל פעם שאני מקבל הצעה לתפקיד. אתה צריך להיות כמו חייל שש אלי קרב בתחילת העבודה, כי אין שום ספק שעד שזה ייגמר אתה תזחל על ארבע".

איך בדיוק אתה בודק את מידת ההתלהבות שלך?

"זו תחושה, הרגשה. זו הרגשה שזה משהו בלתי הפיך. אתה נמשך בכוח עוצמתי שאי אפשר לעמוד בו אל תוך חיים של מישהו אחר".

דניאל דיי לואיס בתור אברהם לינקולן

דניאל דיי לואיס בתור אברהם לינקולן

הביקורות הטובות והפרסים מסייעים לך בזה?

"למען האמת אני לא מחפש ביקורות, אבל הן בדרך כלל מוצאות אותך, גם הביקורות החיוביות וגם השליליות. באופן מוזר אנשים מעודדים אותך לקרוא את שני הסוגים. אני מניח שאני עדיין מתפתה להאמין להן. אני מתפתה להאמין לאנשים שאומרים דברים טובים, וזה לא נעים כשכותבים דברים לא נעימים. אני עדיין רגיש לזה".

הוא מראה חלק מהרגישות הזאת כשאני מעיר משהו לגבי האיפור שלו ב"לינקולן": במהלך הסרט אפשר לראות באיפור של דיי־לואיס רמז גדל והולך לתשישות של לינקולן. "אל תגיד את זה!" הוא מעווה את פרצופו. הוא שונא את הרעיון שהמודעות לאיפור שלו גונבת תשומת לב מהמשחק שלו. לא הייתי צריך לומר זאת. "לא, זה חשוב, חשוב להזכיר את זה, באמת". הוא מודה שנגעתי בנקודה כאובה. "איפור של הזדקנות הוא דבר מסוכן", הוא טוען ומודה שזו הפעם הראשונה שהסכים לזה בסרט. "הייתה לי התנגדות עצומה לכך. לעתים קרובות רואים את זה בסרט ואומרים: 'וואו, זה נראה מדהים'", הוא נאנח, "ואז כבר הפסדת את המערכה".

בלתי אפשרי לא לחבב את דיי־לואיס. הוא מדבר בבהירות ובזהירות, הקול שלו מתנגן בגלים רכים של מקצב ודגשים. הוא גם צוחק הרבה, וזה מרכך מעט את הרצינות של הבחינה העצמית המתמדת שלו. בדיוק כמו שהקול שלו ב"לינקולן" תובע תשומת לב, כך הקול שלו עצמו מסקרן ומקסים, עירוב עדין של ההשפעות הבריטיות, האמריקאיות והאיריות בחייו. אני תוהה מדוע אנשים מחליטים לעתים קרובות כל כך שהוא טיפוס מוזר או שחקן מעודן מדי. הוא מצטייר לי כאדם חכם, מישהו שמוכן באופן לא שגרתי לעבוד במשך זמן רב ולהשקיע מאמץ רב בכניסה לדמות, ובאופן לא שגרתי גם מוכן תוך כדי שיחה לנסות לברר לעצמו את מהות העבודה הזאת. הוא גם אמן וגם הוגה.

אתה יכול להסביר את הפרדוקס הזה? מדוע אנשים מעדיפים לראות אותך כדמות בודדה ומוזרה בקולנוע, במקום כשחקן שפשוט משקיע כמות יוצאת דופן של עבודה ומחשבה במה שהוא עושה?

"אולי אנשים פשוט מעדיפים להאמין בזה. אני באמת לא יודע, אני לא יכול להסביר את זה, אבל זה מוזר. זה מוזר לי, כן, שאני מיוצג לא נכון באופן כל כך עקבי, ואז אתה צריך לשאת באחריות לרכילות שאנשים אחרים ייצרו לגביך. אבל אין מה לעשות, ככה זה".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: c422d06bb