טיים אאוט timeout

פרדי, אתה לא לבד: הסרטים הכי גרועים על מוזיקאים (ו-4 מומלצים)

| מאת: יעל שוב

ביוגרפיות מוזיקליות מושכות אותנו בזכות אבק הכוכבים, הפסקול המצוין והג'וס הצהבהב. יציאתו לאקרנים של "רפסודיה בוהמית" הוא הזדמנות להיזכר בסרטים שעשו את זה הכי טוב - ובאלה שפישלו לחלוטין

מייקל דאגלס ב"חיי עם ליברצ'ה"

לביוגרפיות מוזיקליות יש כוח משיכה מובנה – שילוב של פסקול אטרקטיבי וסקרנות רכילותית. רובן גם ניחנות בתבנית מוכרת: "עלייתה ונפילתה של להקה" (בגלל סמים ואגואים מתנגשים) או "עלייתו ומותו של אייקון", כמו במקרה של פרדי מרקורי, סולן להקת קווין. היום (חמישי, 1.11) עלתה "רפסודיה בוהמית" – תירוץ נהדר להיזכר בסרטים שעשו את זה הכי טוב, ובאלה שממש לא.

הטובים
אהבה וחסד

(Love and Mercy", 2014")

דיוקן ייחודי ונוגע ללב של בריאן ווילסון, מייסד להקת הביץ' בויז, כגאון מוזיקלי שמתערער בעקבות שימוש בסמים פסיכדליים. במקום לנסות להקיף את כל סיפור חייו, פול דאנו וג'ון קיוזאק מגלמים את ווילסון בשתי תקופות קצרות ואינטנסיביות הארוגות יחדיו. אחת הבחירות המעניינות של הבמאי ביל פוהלד היא להתמקד בעבודה המדוקדקת של ווילסון על התזמור ולא להשמיע לנו את הגרסאות השלמות של השירים כפי שאנחנו מכירים אותם. הסרט מכוון את תשומת לבנו לצלילים בודדים מתוך המארג המוזיקלי העשיר, והצופים מוזמנים להשלים את החסר באוזניהם.

עוד כתבות מעניינות:
"רפסודיה בוהמית" מתחיל בינוני ונגמר באקסטזה
פופ סתם: "כוכב נולד" לא מבין את הז'אנר שהוא מבקר
סטיב קארל והכוכב העולה של האוסקר שוברים את הלב

אדית פיאף – החיים בוורוד

(La Vie en Rose", 2007")
במקום ביוגרפיה מוסדרת של אדית פיאף, אוליביה דהאן טווה מארג אימפרסיוניסטי וחושני של דימויים וצלילים, שבו החיים והבמה מתערבבים. מריון קוטיאר כובשת את הלב בהופעתה זוכת האוסקר כשנסונרית זעירת הקומה, החזקה והשברירית, אבל הסרט נכלל ברשימה בעיקר בשל סצנה מופלאה שצולמה כולה בשוט וירטואוזי אחד, ובה ציפור הדרור כמו מתעוררת בהדרגה מחלום רומנטי אל תוך המציאות הנוראה של מות אהובה בתאונה, ורגליה מוליכות אותה מחדר המיטות הריק אל הבמה, שם היא שרה את צערה.

חיי עם ליברצ'ה

(Behind the Candelabra", 2013")
סטיבן סודרברג רקח ביוגרפיה קמפית המספרת על שנותיו המאוחרות של הפסנתרן המפונפן ו"הרווק המבוקש" שהביא את ההומוסקסואליות אל לב המיינסטרים באמצע המאה שעברה, בלי שאנשים יבינו זאת. הסרט מתמקד ביחסיו הדרקוניים של ליברצ'ה (מייקל דאגלס בהופעה אדירה של הכחשה עצמית) עם מאהבו הצעיר (מאט דיימון) שאותו שלח לעבור סדרה של ניתוחים פלסטיים כדי להפוך אותו לבן דמותו, והוא מצליח להיות גם גרוטסקי וגם נוגע ללב.

אני לא שם

(I'm Not There", 2007")
ב"אני לא שם" לא צופים כדי ללמוד את האמת על חייו של בוב דילן, אלא כדי לחוות את האינטרפרטציה האישית מאוד של טוד היינס לדמותו התרבותית של דילן. זהו בעצם פסיפס אסוציאטיבי של קטעים משישה סרטים עם סגנונות שונים וגיבורים שונים, שהם השלכות של האיש והיוצר שסירב להיות אייקון. כריסטיאן בייל מגלם זמר מחאה שהפך ל"קול המוביל של תקופתו" במה שנראה כסרט תיעודי, וקייט בלאנשט מככבת בסרט שחור־לבן על זמר שמוכרז על ידי מעריציו כבוגד כשהוא זונח את המפוחית והגיטרה האקוסטית לטובת צלילי רוק חשמלי. דילן עצמו נשמע רק בפסקול הנפלא.

הגרועים
הדלתות

(The Doors", 1991")
סיפור עלייתו ומותו של ג'ים מוריסון בגיל 27 בוים ביד גסה על ידי אוליבר סטון, שניפח את המיתולוגיה העצמית של הזמר לרמות בלתי נסבלות על חשבון שאר חברי הלהקה שקיבלו דקות מסך ספורות. ואל קילמר קביל בתפקיד אליל הרוק, אבל חגיגת הדקדנס אפופת הסמים הזאת כל כך שטחית ומלאה בחשיבות עצמית שקשה לצלוח את 140 דקותיה.

ג'רזי בויז

(Jersey Boys", 2014")
קלינט איסטווד, במאי מוכשר וגם פסנתרן לא רע, ביים ב־1988 את "בירד" – ביוגרפיה מוצלחת של סקסופוניסט הג'אז צ'רלי פארקר. לכן כשבחר להביא למסך את המחזמר הבימתי על להקת ארבעת העונות זה נראה מבטיח. איסטווד ליהק את השחקנים מההצגה בברודוויי, אבל מה שאיכשהו עבד על הבמה מתרסק על המסך. ג'ון לויד יאנג חסר כל כריזמה בתפקיד פרנקי ואלי, ועלילת הגנגסטרים שהודבקה לשירים המתקתקים לגמרי לא משכנעת. והכי מאכזב – הביצועים המקוריים משנות ה־60 הרבה יותר טובים.

הנמלטות

(The Runaways", 2010")
הגיטריסטית והמוזיקאית ג'ואן ג'ט הפיקה את הסרט על עלייתה ונפילתה של להקת הבנות שלה משנות ה־70, וזה אף פעם לא רעיון טוב. קריסטן סטיוארט ודקוטה פנינג, בתפקידי בנות העשרה החצופות ג'ואן וצ'רי, התקשו ליצור דמויות מעבר לפוזה, ובמאית הקליפים פלוריה סיגיסמונדי, שגם כתבה את התסריט, הוציאה תחת ידה סמטוכה רעשנית.

מעבר לים

(Beyond the Sea", 2004")
פרויקט ניפוח אגו של קווין ספייסי, שבגיל 45 כתב וביים סרט על זמר שנות ה־60 בובי דארין וליהק את עצמו לתפקיד מי שהפך לכוכב בגיל 22 ומת בגיל 37. ספייסי לא רקד מספיק טוב ולא שר מספיק טוב, ונראה ממש רע תחת האיפור הכבד שלא הצליח להסתיר את גילו האמיתי. את סיפור חייו הלא מעניין של אהוב הבנות ניסה ספייסי לארוז לתוך תבנית של סרט בתוך סרט – דארין מביים בעצמו סרט על חייו ומשלב בתוכו פנטזיות. שום דבר לא התחבר לכלום, ואפילו דיסק טוב לא יצא מזה.

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: f2fadbfc0df0