חאפרווד: סיפורם של הסרטים הכי חאפרים בתולדות הקולנוע הישראלי

"המלאך היה שטן" של משה גז יצא ב־1976, נקטל על ידי כל מי שראה אותו ויוצא כעת שוב ב"גרסת הבמאי". אבל הוא לא היחיד. יש גם את המשורר שיצר הזיית אסיד, בימאי הטראש האמריקאי שנעקץ בישראל וכמובן, המלך מנחם גולן. הסיפור האמיתי והמזעזע של ההפקות הכי מפוקפקות בתולדות הקולנוע הישראלי

אודיסאה לחלב. דוד אבידן בסרטו "שדר מן העתיד"
אודיסאה לחלב. דוד אבידן בסרטו "שדר מן העתיד"
24 במרץ 2016

במהלך סוף השבוע הקרוב, תוקרן בסינמטקים של ירושלים (24.3) ושל תל אביב (25.3) גרסת הבמאי המסקרנת של אחת האגדות הגדולות בתולדות הקולנוע הישראלי: "המלאך היה שטן" של משה גז. "סרט דל תקציב, עלוב תסריט, משוחק באופן ירוד, מצולם וערוך כרצף של שגיאות חובבים", כתב עליו מאיר שניצר כשהוא יצא ב־1976. "ההתעקשות להגדיר את 'המלאך היה שטן' כסרט נובעת רק מהטעם הטכני שזהו חומר גלם צלולוידי הרץ במכונת הקרנה".

ובכל זאת, מדובר בסרט המתח או האימה הישראלי הראשון. הוא מספר על שתי שותפות לדירה המגלות כי בשכונה שלהן מסתובב רוצח מסוכן. סרטון הפתיחה (אנימציה באווירת "לוני טונס"), בעיות סינק, בום שאוהב להיכנס לפריים, דיאלוגים בלתי אפשריים ("הוא עמד להרוג אותי, היה לו פנס!") ושחקנית ראשית שהוחלפה באחרת באמצע הסרט (הבמאי רב עם השחקנית הראשונה) הפכו את "המלאך היה שטן" לחלטורה רצינית ולמועמד מוביל (מתוך רשימה ארוכה) לתואר "הסרט הישראלי הגרוע בכל הזמנים". הסרט שרד שבוע על המסכים בטרם נגנז לחלוטין, והעותק הטוב היחיד שלו הושמד בשנות ה־90, אחרי הקרנה אחת שבה הוכרז גז כ"אד ווד הישראלי", על שם במאי סרטי האימה האמריקאי שפעל בשנות ה־50 ושמו הפך מילה נרדפת לקולנוע טראשי וחובבני.

אבל משה גז דוחה את הביקורות. באתר שלו, שירד לפני כמה שנים מהאוויר אך אפשר לצפות בו דרך ארכיון דיגיטלי, הביע גז (שסירב להתראיין לכתבה) את מורת רוחו מהאופן שבו התקבל הסרט: "משרד התעשייה והמסחר לא העביר לי את המענק הכספי שמובטח לכל סרט ישראלי. הסתמכתי על כסף זה להוצאות עריכה ולעותקים 35 מ"מ (כך במקור – ש"ר). לא היה לי את הכסף ולכן ויתרתי והפצתי את הסרט לא גמור. מאיר שניצר יגדיל לעשות באם יפעל להשיג לי רטרואקטיבית את המענק הכספי שעוכב לי במחלקת עידוד הסרט הישראלי – זה יהיה שכרי על העוול שגרם לי, ועל הדרך הוא יוכל לאכול את הכובע שלו".

במשך השנים "המלאך היה שטן" עבר בין צופים מעטים, אך סרט ישראלי נוסף מאותה תקופה הפך לפולחן אמיתי. טריילר של "הטרמפיסט" ("An American Hippie in Israel"), סרט ישראלי דובר אנגלית, התגלה במקרה ביוטיוב על ידי המתרגם יניב אדלשטיין. הסיפור ידוע, לפחות לחובבי קולנוע שוליים: אדלשטיין החל להקרין את הסרט בהקרנות חצות קבועות בסינמטק תל אביב והפך מומחה לסרטים ישראלים גרועים – נושא שעליו הוא התראיין כמה פעמים בפודקאסט הקולנוע האמריקאי הפופולרי Projection Booth.

"מה שיפה ב'טרמפיסט' הוא שהסרט כאילו נעשה בחאפריות, אבל הכוונות של הבמאי מאוד כנות", אומר אדלשטיין. ״היה לבמאי חזון אמיתי, רואים שהוא הושפע מאנטוניוני, יש בו עבודת צילום מצוינת והמוזיקה יפה. הבעיה היא שנכתבה רק פיסת מוזיקה אחת, שחוזרת על עצמה כל כך הרבה פעמים שאפשר להתחרפן״.

"הטרמפיסט" הוא סיפור משונה על היפי הלום קרב ממלחמת וייטנאם המטייל בישראל, רואה פנטומימאים מסתוריים ורצחניים, בורח עם עוד שלושה אנשים לאי בודד ומספר לעולם שהוא ״מלא בחרא״. בדרך הם אוספים עז, בורחים מכריש שבבירור עשוי מפלסטיק, ואפילו משתתפים בסצנת הסקס המשעממת בתולדות הקולנוע. קשה לעמוד בקסם הסרט הכל כך תלוש ומוזר הזה. ״מה שיפה בסרט הזה ובהרבה סרטים גרועים ישראלים אחרים, הוא שיש בו 40 דקות של עלילה, אבל הבמאי נאלץ למתוח את הסרט לשעה וחצי. זה בערך כמו שבנו את ישראל – החליטו שצריך דברים בסיסיים, ויאללה, נבנה אותם ונחשוב על כל השאר אחר כך״.

אחת האגדות הגדולות בתולדות החאפריות בקולנוע הישראלי היא ללא ספק "הבלש האמיץ שוורץ". הוא גם המפתיע מבין הסרטים הישראלים הגרועים, היות ומאחוריו עמד במאי ותסריטאי אמריקאי ידוע בחוגים מסוימים. היה זה לויד קאופמן – האיש שהקים אחר כך את אולפני טרומה שמתמחים בסרטי טראש. אף שקאופמן צילם בין היתר סרט אימה על תרנגולות רצחניות שמתנקמות בבני האדם המנסים לאכול אותן ("פאולטרגייסט"), קאופמן, שמתבייש עמוקות ב"הבלש האמיץ שוורץ" אמר עליו שהוא "הדבר הכי גרוע שקרה ליהודים מאז 'מיין קאמפף'".

איך מלך הטראש האמריקאי התגלגל לישראל? אדלשטיין מספר שכאשר קאופמן עוד היה במאי צעיר ומבטיח, שני עסקנים ישראלים שכנעו אותו שליצור סרט בישראל בשנות ה־70 זה עסק בטוח. הם הבטיחו לו שכל עם ישראל ילך לסרט, שהם יציגו אותו בבתי כנסת ברחבי העולם ושהוא עומד לעשות המון כסף. קאופמן הסכים, כתב תסריט (שלטענתו טוב בהרבה מהתוצאה הסופית) והובטח לו שמיטב הכישרונות הישראלים ישתתפו בו. בפועל השמנה והסולתה של הקולנוע הישראלי עשתה סיבוב על קולנוען צעיר ומבולבל.

בומבה צור, יוסף שילוח, ששי קשת, דובי גל ואורי זוהר – כולם משתתפים בסרט אבל מתנהגים כאילו באו לקחת את הכסף ולעבור הלאה. שוטים לא קשורים חוזרים על עצמם, העלילה קופצנית ובלתי מוסברת, הבדיחות איומות ואפקט קול של תינוק בוכה נשמע כמו גבר בן 40. אם זה לא מספיק, קאופמן אף השתכנע לרכוש פיסת נדל"ן בישראל ולקנות טבעת בדיזנגוף עבור ארוסתו. הנכס שקאופמן רכש לא היה שייך למי שלקח ממנו את הכסף, והטבעת התגלתה כמזויפת. לקינוח יצא הסרט למסכים בישראל זמן קצר לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, כך שהאולמות היו ריקים עוד יותר מהצפוי.

עוד כישלון מרתק בתולדות הקולנוע הישראלי שייך לאחד המשוררים הגדולים והחשובים שקמו כאן – דוד אבידן. אבידן הפיק בכוחות עצמו את סרט המדע הבדיוני "שדר מן העתיד" (1981). כדי לממן את הסרט הוא מכר את הדירה של הוריו, אך זה לא עזר – תקציבו הזעום של "שדר מן העתיד" מורגש כמעט בכל פריים: לדוגמה, אבידן צילם בניין מחקר במכון ויצמן בניסיון נואש לגרום לו להיראות כחללית.

כל זה מתגמד מול מי שהפך לסמל החלטורה הקולנועית הישראלית ואף הצליח לייצא אותה להוליווד – מנחם גולן. קלאודיו שטיינברג, שצילם את שלושת סרטיו האחרונים של גולן – "ימים של אהבה", "ריקוד מסוכן" ו"הכתובה", מספר שכאשר נפגש עם גולן לראשונה לקראת הצילומים של "ימים של אהבה" (המספר על אהבתם הבלתי אפשרית של המלצרית הפשוטה מאיה בוסקילה והזמר המפורסם נירו לוי), דיבר גולן במשך שעה על גרסה ישראלית לסרט האמריקאי "כוכב נולד", לא אפשר לשטיינברג להשחיל מילה או להראות לו תיק עבודות, ובסוף הפגישה שלח אותו לחתום על חוזה.

"לא עניינה אותו כל כך תאורה, הוא לא דיבר איתי על צילום", נזכר שטיינברג. "כשאמרתי לו שצריך להיפגש ולתכנן את הצילומים הוא אמר 'מה פתאום, אנחנו נגיע לסט ונבין שם איך מצלמים'. לא הייתה לי ברירה. למזלי גולן סמך מאוד על מה שאני עושה. את השחקנים, לעומת זאת, הוא שיגע. מה שעניין אותו הוא סצנות עם אקשן ואפקטים, כמו סצנת התאונה של נירו לוי. אבל הם הרסו את האופנוע החדש שהם הביאו לצילומים, כי הם התקמצנו על אופנוע נוסף וזול בשביל צילום ההתנגשות".

הסיפור המופלא ביותר של שטיינברג מסכם את כל שיטת העבודה של גולן בכמה משפטים: "בסצנה האחרונה, בבית הקברות, הגיע פתאום איש שעובד בבית הקברות ושאל מי נתן לנו רשות לצלם פה. מנחם אמר לו, 'בוודאי שיש לנו אישור, לך תשאל את האחראי שלך ותחזור אליי'. הוא הלך, מנחם מיהר להשלים את הצילומים תוך עשר דקות, ואחר כך קיפלנו את הציוד וברחנו".

המכנה המשותף של הרשימה המפוארת הזו היא החאפריות. מאז שנות האלפיים הקולנוע הישראלי כל כך עסוק בהסתרת העובדה שהוא דל תקציב, עד שאפשר לשכוח שהוא נולד לקבוצה של חלוצים ומשוגעים שהשקיעו הרבה כסף ולפעמים נפלו על הפרצוף. אבל הסרטים הללו, כל אחד בדרכו, מיוחדים ומעניינים.

"מה שיפה בהם הוא שהם לא דומים לשום דבר שאנחנו מכירים", מסכם אדלשטיין. "הם כאילו באו מיקום מקביל שבו הם הגיוניים, אבל אנחנו יודעים שהם לא. זה מה שכיף – אתה מגלה שהקולנוע הוא כל כך רחב ויכול להכיל כל כך הרבה דברים".

האם משה גז יכול להפוך את דעתם של מבקרי הקולנוע? האם חובבי הטראש עומדים לגלות יצירת מופת חבויה? אולי. מה שבטוח – ואולי זה מה שגז מסרב להבין – הוא שבשביל חובבי קולנוע ישראלי, שהחלטורה היא נוף ילדותם, ובשביל אלה שבוחרים להמשיך לחיות ולעשות פה קולנוע חרף הסיכוי הסביר שיום אחד הכל יתפרק – "המלאך היה שטן" הוא סרט מושלם גם בלי גרסת הבמאי.

"המלאך היה שטן – גרסת הבמאי", סינמטק תל אביב, חמישי 22:00