טיים אאוט timeout

ישראל היום: נעם קפלן בראיון על סרטו החדש

| מאת: יעל שוב

עובד ניקיון אפריקאי והשוטר שנשלח לגרש אותו, נער פיליפיני-ישראלי שחולם לשרת בצה"ל ונהג מונית שירות שמשפחתו עומדת להגר לקנדה. כל אלה גיבורי "מנפאואר", סרטו החדש של נעם קפלן. בראיון הוא מספר מדוע עבר עשור מאז סרטו הקודם ואיך נראית דרום העיר דרך עיניו

  • https://static2.timeout.co.il/media/2014/10/sizes/Img115046-h_wo_680_382.jpg
נעם קפלן. צילום: איליה מלניקוב

לפני עשר שנים נעם קפלן עשה היסטוריה קולנועית מקומית. "צווארון כחול לבן", מין קומדיה פסאודו-תיעודית שחורה באורך 53 דקות שאותה יצר במסגרת לימודיו בסם שפיגל כסוג של מרד בקו המקובל של בית הספר, היתה לסרט הגמר הראשון של בית הספר שהופץ מסחרית בבתי קולנוע בארץ. "לא רק שאנשים קנו כרטיסים לסרט סטודנטים, היה לו אתר אינטרנט בתקופה שסרטים ישראלים לא ידעו מה זה אתר אינטרנט," אומר קפלן. אחרי הזינוק המבטיח הוא חשב ליצור סרט המשך על מעלליו של איתן קאליש (קפלן עצמו), שמנצל את סצנת השמאל הישראלית ואת קשריו עם בחור ערבי כדי למכור סמים ברייב נגד הכיבוש. "זה היה כמעט אוטומטי. היו לי מפיקים בארץ ובצרפת. סיימתי לכתוב טריטמנט. ופתאום זה לא עניין אותי יותר. רציתי לעשות משהו חדש. מבחינת הקריירה זאת הית טעות. אני קצת מצטער כי זה היה סיפור טוב, שבסופו איתן ברח למצרים דרך מנהרות רפיח, וזה היה קורה יחסית מהר. בארץ לוקח הרבה זמן להרים סרט, וכשאתה מתחיל משהו חדש יש לזה מחיר".

כך קרה שחלף עשור בין הסרט החצוף ההוא לבין "מנפאואר", סרטו הראשון באורך מלא, וכמו במקרה של "אפס ביחסי אנוש" של טליה לביא שלמדה בסם שפיגל כשנתיים אחריו, היה כדאי לחכות. "מנפאואר" טווה ארבעה סיפורים משולבים על ארבעה אנשי צווארון כחול בדרום תל אביב – עובד נקיון אפריקאי (פמפס שמעון אודי), השוטר שנשלח לגרש אותו אך מתקשה בעצמו לגמור את החודש (יוסי מרשק, שהיה מועמד לפרס אופיר), נער פיליפיני-ישראלי שעובד בארומה ורוצה להתגייס לצה"ל (סאן אינטוספ), ונהג מונית שירות (שמוליק קלדרון) שבנו ואשתו הפיליפינית עומדים להגר לקנדה עם נכדו האהוב ולהשאיר אותו לבד, כאחד מאחרוני הישראלים בשכונה. "מנפאואר" יוצא למסכים שלושה שבועות אחרי שבג"ץ הורה לסגור את מתקן הכליאה חולות, המוזכר בסרט כשמועה מאיימת שמתחילה להתפשט בקרב הקהילה האפריקאית. אבל גם אם היה יוצא לפני שנתיים או בעוד חצי שנה הרלוונטיות שלו הייתה בוערת. הסרט בוחן באירוניה מושחזת את המשמעות של היות גבר ישראלי וציוני בימינו, ועם זאת הוא קשוב לדמויות ולמאווייהן, והאירוניה נרקמת לתוך דרמה הומניסטית רחומה. בתקופה ברוכה בקולנוע ישראלי משובח אתם עלולים לדלג עליו כפי שעשתה האקדמיה, ולפספס את אחד הסרטים היותר טובים של השנה. תנו לו הזדמנות והוא יתנחל לכם בלב.

פגשתי את קפלן (אוטוטו בן 40) בבית קפה בלב העיר. הוא הגיע לפני, ומצאתי אותו עם מחשב ועם "תיק נעדר", ספרו של דרור משעני על הבלש אברהם אברהם שקפלן מעבד לסדרת טלוויזיה.

"מנפאואר" חושף עולם לא מוכר של קהילה אפריקאית מאורגנת מאוד. עשית תחקיר מקיף?

"אני תמיד כותב על המקום שבו אני נמצא. אני גר בדרום תל אביב והתסריט צמח מתוך השכונה. השכנים שלי הם אפריקאים, שב"חים, רוסים שאבדו בעליה (כמו שנאמר בסרט על ידי אחת הדמויות). זאת שכונה קוסמופוליטית אמיתית, כמו ברוקלין. יש בשכונה אולי שלושה תינוקות ישראלים (אחת מהן, בת שבעה חודשים, של קפלן – י.ש.) ומעל שמונה אפריקאים. והדמוגרפיה משתנה. בבניין מולנו היו מאה סינים. היום כולם אריתראים. רובם דוברים עברית.

"לפני גל הגירושים הקהילה האפריקאית היתה מאוד מאורגנת והיתה לה חברת אשראי משל עצמה. בהתחלה הם בכלל לא רצו להתחבר לחברה הישראלית. כשנולדו הילדים הראשונים הם היו נשלחים לאפריקה. באופן אירוני, דווקא כשהתחילו לגרש אותם לפני 15 שנה פתאום הילדים נהיו ערובה לבטחון וזה גרם לכך שיישארו פה ילדים".

אתה מספר על מאבקי ההשרדות היומיומיים של המהגר מניגריה, וגם של השוטר שנשלח לגרש אותו, ומציג אותם כשתי פנים של ישראליות.

"'הקרב על אלג'יר' (1966) שימש לי השראה גדולה מבחינה זו שהוא מראה את שני צידי המאבק באופן שווה ועמוק ומלא. יש לי מין אובססיה לניסוח של ישראליות. נושא הזהות עולה בסרט בין השאר דרך האוכל – השאלה מה ישראלי ומה ערבי ומה ההבדל ביניהם (החסה שבסלט) מצוטטת במדויק מהתפריט של ארומה, ואילו האפריקאים מפצחים גרעינים כאילו גדלו על הטריבונה בבלומפילד. ויש גם את עניין המדים. שלושה מהגיבורים מחליפים סוג אחד של מדים בסוג אחר – מדי ארומה מוחלפים במדי צבא, ומדי השוטר במדי שומר. ניסיתי לעשות משהו שהוא קוואזי ראליזם. הלוקיישנים אמיתיים – צילמנו בנווה שאנן ובשכונת שפירא (זה חלום להגיע לסט באופניים או ברגל). התמונה נראית ריאליסטית לגמרי, אבל יש סצינות שהן על גבול האבסורד".

הגדרת הישראליות דרך מי שאינו מקובל כישראלי היתה גם הנושא המרכזי של "צווארון כחול לבן".

"ב'צווארון' הייתה דמות של ערבי-ישראלי המשמש ככלי עבור הגיבור האשכנזי השמאלני המצוי שמשתמש בו ודופק אותו לפי צרכיו. כך בחרתי בזמנו לבקר או להגחיך את ייצוג 'דמות הערבי בקולנוע הישראלי'. כעת, הערבים הם מאחורי חומה פיזית ומנטלית והם בבחינת לא קיימים, אלא בזמן מלחמה. לכן בחרתי להתייחס אליהם בפסקול בלבד. מדברים על ערבים ברדיו, אבל לא רואים אותם. זה קורה כשרואים את במבה מסתובב במגבת בדירת הגברת שלו, כאילו זאת היתה הדירה שלו. וזה קורה בזמן שהשוטרים יושבים בניידת ואוכלים צהריים מחמגשיות וברדיו מדברים על דמות הערבי וייצוגה."

באתר של קרן הקולנוע הישראלי כתוב שהיתה בתסריט דמות נוספת.

"הסרט תוכנן להיות יותר פנורמי. היתה דמות של סוחר נשק של תעש, שסוגר עסקה בין ישראל לתורכיה. זאת עסקה שקרתה במציאות, שעל פיה ישראל התחייבה לשפץ ולמכור טנקים לתורכיה, ובתמורה תורכיה שלחה לישראל פועלי בניין. טנקים תמורת ידיים. הדמות של הסוחר נתנה מבט על איך זה עובד – מי הכוחות החזקים שמביאים לפה עובדים זרים. אבל חודש וחצי לפני הצילומים התברר שכדי לעמוד במסגרת התקציבית אין ברירה אלא לקצץ 20 דקות כדי להוריד את מספר ימי הצילום. בהתחלה ניסרתי מכל דמות חתיכה קטנה וזה היה נורא. לכן החלטתי להוציא את הדמות לגמרי, אחרי שכבר לוהק שחקן. זה גרם לשינויים באופי של הסרט שנעשה קטן יותר. פתאום אתה מבין שאתה מתעסק בניר טואלט ובכרטיס קופת חולים. אתה נשאר עם הדברים הקטנים שמהם אתה עושה דרמה גדולה".

מתוך "מנפאואר"

מתוך "מנפאואר"

מי זה פמפס שמעון אודי ואיך ליהקת אותו?

"ידענו שייקח הרבה זמן למצוא שחקנים לתפקידי האפריקאים והפיליפיני ולכן התחלנו לחפש שנה לפני. עצרנו אנשים ברחוב, בבנק, במונית שירות. בצ'לנוב היה שוק בשר של עובדים שחיכו כל בוקר שיעבור קבלן ואסוף אותם לעבודה. הייתי הולך לשם, רואה מישהו שמרשים אותי וניגש לדבר איתו. הלכנו לכנסיות, דיברנו עם הפסטורים והם היו מציגים אותנו בפני הקהילה והיינו מספרים על הסרט. את פמפס המלהקת שלי בן שחר ראתה רוקד בכנסיה וקבעה איתו פגישה במשרד ההפקה ברחוב בלפור. חיכינו וחיכינו, זמן אפריקאי זה לא זמן, ואז ראיתי בחור אפריקאי חוצה את הכביש לכיוון הבניין. יצאתי אליו ושאלתי אם הוא פמפס, והוא הכחיש באופן אינסטינקיטי. אם מישהו שהוא לא מכיר מחפש אותו, הוא משקר. הוא הלך ואחרי עשר דקות חזר עם טוסט גבינה ופנטה. זה דבר קטן אבל הוא ישר מספר לך מי הבן אדם. היה אודישן נורא ואיום. יש לו מספרה בחולון ושני הטלפונים שלו כל הזמן צלצלו. בסוף אמרתי לו בו נעשה אימפרוביזציה בעברית. עשינו סצנה שבה הוא נחקר במשטרת ההגירה, ופתאום בעברית יצא משהו מאוד מעניין".

לא הסתכנתם שיגרשו לכם שחקנים באמצע הצילומים?

"לא לקחנו את הסיכון הזה, בשבילנו ובשבילם. כולם רוצים לספר את הסיפור שלהם, אבל החשיפה יכולה להיות מסוכנת בשבילם. לכן כל השחקנים בסרט חוקיים פה. בסצינה של אסיפת מנהיגי הקהילה חלק מהגברים שראית הם מנהיגים אותנטיים מפעם, כשעוד היה איגוד חוקי. אבל הם הוחלשו והתפוררו. המתורגמן בסצנה הוא אוסקר אוליביה, פליט מסיירה לאון, שהיה אחד הקולות הבולטים בקהילה.

"רוב האנשים הובאו לכאן ברשיון, על ידי ממשלות הליכוד והמערך. עכשיו מירי רגב פתאום רוצה להביא עוד עובדים זרים, אחרי שהציתה את האש בשכונות. גם ההצעות של השמאל להכשיר את האריתראים לעבודה בחקלאות, לא רלוונטיות. זה לא מי שהם. הם רוצים לגור בתל אביב. המדינה צריכה להחליט מתישהו מה היא עושה. לכלוא אותם לא חוקי. וגם להחזיר אותם לא חוקי. אז בית המשפט מנסה להכריח אותה. בסופו של דבר רובם יישארו פה וייטמעו לגמרי תוך דור או שניים. זה ברור".

וסאן אינטוספ, שמגלם מישהו שכל כך רוצה להיות חלק מהחברה הישראלית?

"שלי הגיעה אל סאן דרך פייסבוק. חיפשנו פיליפיני דובר עברית שנולד בארץ. סאן בן 24. הוא שירת בגולני ובמציאות לא היתה לו בעיה להתגייס כי היתה החלטה גורפת של שר הפנים לגייס שכבת גיל מסוימת. הוא אמר לי 'רק כשאני מסתכל במראה אני קולט שאני לא ישראלי'. הוא בכלל תאילנדי וכדי להיות בטוח שהוא עובר כפיליפיני שאלתי אותו 'אתה נראה כמו פיליפיני?'. הוא אמר שפיליפיניות מתחילות איתו בטגלוג (שפה פיליפינית)".

נעם קפלן. צילום: איליה מלניקוב

צילום: איליה מלניקוב

והישראלים?

"ללהק בארץ זה חנות ממתקים. כל כך הרבה שחקנים מוכשרים. לתפקיד השוטר חיפשתי לוק שאתה לא יודע להגיד אם הוא אשכנזי מזרחי. יוסי מרשק מאוד אינטליגנטי ומוכשר. זה לא תפקיד ראשי קלאסי, אבל הוא מוביל את הסרט ונדרש לשחק מול הרבה שחקנים לא מקצועיים. הוא לקח אחריות גדולה על הסצנות האלו ועבד איתם ומולם באופן מרשים, מקצועי ואנושי כאחד".

הסגנון של הסרט ריאליסטי, ועם זאת מוקפד.

"הסצינות הראשונות מצולמות בעדשות רחבות. זה משפיע על המיקום של הדמות בתוך המרחב. הצופה לא מודע לכך, אבל בתחושה שלו הדמות והעולם שסביבה באותו מישור – אין פער גדול בינה לבין הרקע. בהמשך עברנו לעדשות צרות, שמפרידות את הדמויות מהרקע – הן בפוקוס והסביבה לא. הסרט הולך ונסגר ומגיע לקלוז אפים – זה מייצר תחושה שהעולם הולך ונסגר על הדמויות. ובסוף זה נפתח מחדש, גם ברמה העלילתית, כל דמות נמצאת בעולם חדש משלה".

כבן קיבוץ עין חורש מתי התחלת להתעניין בקולנוע?

"כשהייתי בן 16 ההורים שלי נסעו לניו ג'רזי במסגרת העבודה. זה היה בתחילת הניינטיז, התקופה של הרוק של סיאטל, והסרטים של קווין סמית, טוד סולונדז והאל הארטלי. זה קולנוע של ניו ג'רזי וזה מה שהייתי רואה. מין לוקל פטריוטיזם כזה. כשחזרנו לארץ חיפשתי ללמוד קולנוע בלי בדיוק להבין מה זה. אז כתבתי וצילמתי תמונות סטילס והתקבלתי לסם שפיגל. ב-2006 חזרתי ללמד שם תסריטאות ובימוי".

ל"צווארון כחול לבן" היה אתר אינטרנט, והיום אפילו אין לך דף פייסבוק.

"אין לי מה לחפש בפייסבוק. אני לא יודע מה אני אמור למצוא שם שאין לי ביום יום. אין לזה השפעה ישירה, זה הופך אותך לפאסיבי, וזה ממכר. בגל ההפגנות של 2011 פגשתי קולנוען ששאל אותי אם אני חבר שלו בפייסבוק. זה הבהיר לי כמה זה לא רלוונטי. אולי זה רלוונטי במקומות שיש בהם דיכוי יותר גדול. זה נותן קול לאנשים שלא היה להם. אבל כשלערוץ 2 יש דף פייסבוק, לייק ואנלייק איבדו את משמעותם. זה רדוקציה לשפה של ילד בן 12".

"מנפאואר" בהקרנת טרום בכורה ולאחריה מפגש עם קפלן, סינמטק תל אביב, רביעי (15.10) 22:00

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: 4865fe341de