שירות דוב: "מילים נרדפות" הוא מסה קולנועית אגרסיבית וחסרת רגש

נדב לפיד זכה החודש בפרס דוב הזהב היוקרתי על "מילים נרדפות", אך כמו בעבודות נוספות של הבמאי, הסרט הביקורתי על החברה הישראלית מספק בעיקר חוויה אינטלקטואלית מנוכרת

מתוך "מילים נרדפות" (צילום: גיא פרנדיס)
מתוך "מילים נרדפות" (צילום: גיא פרנדיס)
27 בפברואר 2019

לפני הכל – גילוי נאות. את התסריט של "מילים נרדפות" קראתי כלקטורית בקרן רבינוביץ' (אז עוד קראו לו "מיקרו רוברט") ותמכתי בהעלאתו לשלב הגמר. בעבר השתדלתי להימנע מלכתוב ביקורות על סרטים שתמכתי בהם כלקטורית, אבל לא יכולתי לסרב לכתוב על הסרט שזכה זה עתה בדוב הזהב בפסטיבל ברלין, אחד הפרסים החשובים ביותר בעולם הקולנוע. זמן קצר אחרי הצפייה, ההתרשמות הראשונית שלי מעורבת: זהו ללא ספק סרט בועט, מקורי ומעניין, שמאתגר את הצופים עם שפה קולנועית וירטואוזית. הביקורת החשופה שלו על המיליטריזם הישראלי אקטואלית ורלוונטית, אבל, כמו בעבודות נוספות של הבמאי נדב לפיד, המררה נטולת צער, ולכן הסרט מספק חוויה אינטלקטואלית מנוכרת.

"מילים נרדפות", שלפיד כתב בהשראת התקופה שחי בפריז, לפני שהחל לעשות סרטים, מספר על יואב (טום מרסייה בבכורתו הקולנועית), חייל קרבי לשעבר שמגיע לעיר האורות בלי תוכניות ברורות. כבר בלילה הראשון, שאותו הוא מעביר בדירה ריקה, נגנבים ממנו כל חפציו, והוא מוצא את עצמו ערום ועריה מבחינה פיזית וסמלית. הוא מתדפק על דלתות השכנים אך אלה נותרות סגורות בפניו (דימוי חוזר בסרט), והוא מתמוטט באמבטיה. למחרת הוא נמצא קפוא על ידי אמיל וקרולין, והם משיבים אותו לחיים ומספקים לו בגדים, טלפון נייד וכסף. לאמיל יש אבא עשיר, והוא שמח לפרוס את חסותו על הצעיר הישראלי יפה התואר, ששני בני הזוג נמשכים אליו (קרולין גם שוכבת איתו).

נדב לפיד ודוב הזהב בברלין, החודש (צילום: תומאס נידרמולר/Getty Images)
נדב לפיד ודוב הזהב בברלין, החודש (צילום: תומאס נידרמולר/Getty Images)

עוד כתבות מעניינות:
לירז צ'רכי גילתה את השורשים דווקא בלוס אנג'לס
הבמאית הישראלית הכי מוערכת בצרפת חוזרת בסרט חדש
הקולנוע מתעניין פתאום באפקט מתילדה, ויש סיכוי לתיקון היסטורי

כך יואב משיל מעצמו את הזהות הישראלית וכמו נולד מחדש בפריז, לובש בגדים צרפתיים אלגנטיים, ומסרב לדבר עברית בשל התנכרות מרוחה בשכבה עבה של תיעוב למולדת ששלחה אותו לצבא. שני פלאשבקים וכמה סיפורים על חוויותיו בצבא אינם חושפים אירוע טראומטי ספציפי. ברגע מסוים הוא אף מספר שנהנה במהלך השירות. זאת החוויה הכוללת של התרבות המיליטריסטית וטיפוח התחושה שהעולם כולו נגדנו, שהופכת את החברה הישראלית – כפי שהיא מתוארת דרך עיניו של יואב – לגסת לב ורוח.

מפגשים עם עובדי ביטחון של הקונסוליה הישראלית, שם יואב מוצא עבודה זמנית, תומכים בנקודת המבט הזו. ירון (אורי חייק), למשל, מלא אוויר חם של מצ'ואיזם צברי מתודלק באמונה שכולם אנטישמים, והוא עוטה כיפה בכניסה לרכבת התחתית ומטריד את הנוסעים עם שירה מתריסה של התקווה. אף שירון הוא דימוי מרתיע במיוחד של ישראליות ג'ינגואיסטית, נדמה שיואב מחבב אותו: הוא מדמה אותו להקטור נסיך טרויה, ואפילו מתחבק איתו בגשם. כי אף שהזוג הצרפתי הסטריאוטיפי במכוון ממש נחמד אליו, יואב מרגיש זר בקרבם ומסרב להתפתות ליופייה של פריז שנראה בעיניו שקרי. לכן כשהוא הולך ברחובות הוא משפיל עיניו למדרכות.

יואב ברח מההוויה של "השוטר", סרטו הארוך הראשון של לפיד מ־2011, שמתאר באירוניה לא דקה טקסים של גבריות ישראלית. גיבור הסרט הוא שוטר מורעל ששמו ירון (יפתח קליין), כשם איש הביטחון ב"מילים נרדפות". כשבתחילת הסרט ירון מביט בנוף מדברי ואומר "זאת הארץ הכי יפה בעולם", הוא מתכוון לכך באופן הכי פטריוטי שאפשר. אולי בשל כך יואב, שבורח מהירון שחדר לתוכו, מסרב לקבל כפשוטם את יופיים של האורות המנצנצים בסן. יואב הוא גם שמו של הילד המשורר ב"הגננת", סרטו השני של לפיד מ־2014, שזכה לרימייק אמריקאי ב־2018. הסרט ההוא מספר על גננת שמבחינה ביופי הזורח משיריו של יואב בן ה־5 ולוקחת על עצמה לגונן על הכישרון הנובט מפני אדישותה של הסביבה הדורסנית.

ההדהוד של שמות הגיבורים (יואב נוסף הופיע בסרט הקצר "החברה של אמיל") מסמן את שלושת הסרטים כמעין טרילוגיה העוסקת בהתמודדות הכושלת של הפרט עם המיליטריזם שמרעיל את התרבות הישראלית. יואב של "מילים נרדפות" הוא הילד המשורר מ"הגננת" שגדל להיות חייל שיורה צרורות למטרה לפי קצב של שיר צרפתי, ועכשיו הוא מנסה להתנער מהדימוי הזה ולדבר צרפתית במקום. שני היואבים, ואולי גם ירון, הם השלכות של נדב לפיד עצמו.

"הגננת" (צילום: אתיאל ציון)
"הגננת" (צילום: אתיאל ציון)

ב"הגננת" הגיבורה הייתה אישה שעדיין מאמינה ביופי ומנסה לטפח אותו – עד כישלונה המתואר בשוט הסיום המצמרר – ולכן היה בסרט רוך והייתה בו נשמה יתרה. גם כשאושרת קוטלר ניסחה את האמירה הביקורתית שהקפיצה את המדינה על מה הכיבוש עושה לבנינו הטובים, היא אמרה אותה בכאב עמוק. מנגד, "מילים נרדפות" הוא מסה קולנועית אגרסיבית וחסרת רגש. רק סצנה קצרצרה אחת שבה אביו של יואב (יהודה אלמגור) אורב לו ברחוב כדי לבדוק מה שלומו נוגעת ללב. אבל נדמה שגם היא אינה נוגעת ליואב, שנותר דמות לא פתורה. האם הוא מעורער בנפשו כשם ששואלת חברתו מישראל? כשהוא הולך ברחובות וממלמל לעצמו מילים נרדפות, המצלמה המתרוצצת של שי גולדמן אכן מציירת חוויה של ערעור. בסצנות אחרות הסרט מתרפק על הנוכחות הפיזית המרשימה של מרסייה, אבל יותר משהוא מגלם אדם הוא מגלם סמל.

הסמליות מגיעה לשיא בוטה כשיואב מצטלם לסרט פורנו חובבני שבו הוא מדבר לראשונה עברית. הצלם אף מלביש אותו במדי חייל, נותן לו רובה ורוצה שיזיין פלסטינית. זה מזכיר סצנה מתוך סרטו התיעודי של תומר הימן "יונתן אגסי הציל את חיי" שבה כוכב הפורנו הבינלאומי מחולון נדרש להתחפש לחייל. בעיני זרים הסקס אפיל של הגבר הישראלי נובע מהיותו חייל נצחי, אם בפנטזיית פורנו או בסרט זוכה פסטיבל ברלין.