טיים אאוט timeout

מצלמה במעגל סגור

| מאת: יובל אביבי

הכיבוש כבר לא מעניין, לא נורא שהישראלים מרוכזים בעצמם ודוקו צריך רייטינג, אבל לא בכל מחיר. סיני אבט, מנהל פסטיבל דוקאביב היוקרתי, מסביר איך ישראל הפכה למעצמה של סרטי תעודה

סיני אבט. צילום: אורן זיו

סיני אבט ואני גולשים לדיון על "מהו פוליטי". אבט, המנהל האמנותי של פסטיבל דוקאביב זו הפעם הרביעית, מציין שבעיניו הפסטיבל פחות פוליטי מבעבר. "פעם, כל יוצר שני עשה סרט שנגע בשטחים ובכיבוש", הוא אומר, "הפסטיבל השנה לא מאוד פוליטי, יחסית לשנים קודמות".

מה קרה? נמאס מהכיבוש?

"היה גל גדול בקולנוע הדוקומנטרי שעסק בכיבוש, ואמנם זה לא נגמר, אבל התחום נעשה מגוון יותר. מה גם שהמצב לא מאוד משתנה וקשה לומר עליו משהו חדש".

הוא מזכיר את הסוגיה כשאנחנו מדברים על הכוח של הדוקומנטרי להביא לשינוי. אבט לא בטוח שזה התפקיד של הדוקו. "נעשו כל כך הרבה סרטים נהדרים על הכיבוש והוא עדיין בתוקף, אז אני לא חושב שהם הובילו לשינוי באופן ישיר. מה שכן, אולי אני נאיבי, אבל אני מאמין שיש ערך למודעות ולדיון הציבורי שהסרטים מעלים".

אני דווקא חושב שהפסטיבל פוליטי מאוד, ובסופו של דבר אנחנו פונים לדפדף בתוכנייה כדי למצוא הוכחות בכתוב. דוגמה להבדל בתפיסה שלנו הוא הסרט "כופר נפש", דוקו על פליטים אריתריאים בסיני. "זה סרט לא פוליטי", טוען אבט, "הסוכנות הייתה חותמת עליו, ישראל יוצאת בו נהדר". אבל אם הסרט מציג את סבלותיהם של הפליטים במצרים, הוא מצדיק את כניסתם לישראל – מה שהופך אותו לפוליטי. "בסדר", מסכים אבט, "אבל זה לא פוליטי במובן של ימין ושמאל, במובן של שיוך מפלגתי".

הפסטיבל מתרחב גם במובן הפיזי השנה, כשבין הסינמטק לנמל תל אביב יתבצעו הקרנות בבר קיימא בפלורנטין, במרכז היהודי־ערבי ביפו וגם בגינת לוינסקי המסוכסכת פוליטית. "בכוונה עברנו דרומה, זו תמה שרצינו להדגיש. יש כמה סרטים שעוסקים באפריקה ובהשפעה שלה עלינו, בהגירה לפה ובמבקשי המקלט. גם מבחינה קהילתית וציבורית זה נכון לחפש קהלים חדשים במקומות שונים".

התושבים הישראלים של השכונה עלולים להתקומם.

"זו הקרנה פתוחה, חינם לקהל בגינה. ואני מתכוון לכולם, ללא קשר לצבע עורם".

לא היית מקיים את ההקרנה הזו לולא היו שם פליטים.

"לא הייתי מקיים את ההקרנה הזו לולא זו הייתה שכונה מתוחה שסובלת מהרבה מצוקות, גם מצד המהגרים וגם מצד התושבים המקוריים. סרט הפתיחה עוסק בתחנה המרכזית, בשכונה, באנשים שעובדים בה וגרים סביבה. העיסוק שלנו שלם ומרובה זוויות ומשמעויות של מה שקורה כאן. זה נושא שכדאי לשים אליו לב".

כחלק מאותו עיסוק באפריקה, באותו שבוע שבו מזכיר המדינה האמריקאי מסתבך עם המילה "אפרטהייד", בדוקאביב מורחים את המילה השנויה במחלוקת בתוכנייה באותיות של קידוש לבנה. "אני מקווה שלא הגענו למצב שבו אסור לדבר על אפרטהייד", אומר אבט, "ברור שדוקו זה ז'אנר פוליטי, מודע חברתית ומחובר למציאות. אנחנו לא עושים בידור נטו. זה גם מבדר, אבל זה גם עוד הרבה דברים אחרים".

האירועים האלה נתפסים לרוב כבעלי אג'נדה שמאלנית.

"הדוקו מתעסק באופן מסורתי במצב האנושי, בזכויות אדם, בסוגיות חברתיות – דברים שמעניינים את השמאל. זו עובדה. לא תמצא הרבה יוצרי דוקו ימניים גם בארצות הברית. זו העמדה של רוב היוצרים בארץ, זאת האמת. זה לגיטימי, גם אם הם מביעים עמדות מיעוט".

ציבור הולך וגדל של ישראלים נרתע מזה.

"אנחנו לא מתיימרים להגיד לאנשים מה לחשוב. אנחנו משתדלים לבחור את הסרטים הכי טובים, זו אמת המידה שלנו. אנחנו משתדלים להציג קשת רחבה של דעות".

קצת לפני כן הוא יתנער מהדוקו כ"משקף מציאות": "זה מיושן. זה לא דיווח חדשותי. לפעמים זה מקור מידע אבל הדוקו המעניין באמת הוא זה שמביע דעה אישית. אם להקביל את הז'אנר לעיתון, זה עמוד הדעות ולא החדשות. דעה משקפת את המציאות? היא משקפת מציאות מסוימת".

איי־דוקו

אבט, בן 47, נראה מרוצה מהעיסוק שלו. יש בו חיוניות ששמורה לאנשים שנהנים מעבודתם: הוא מגיע לפגישה שלנו באיחור של 20 דקות, קופצני וזריז. במהלך השיחה הוא זז הרבה, משנה תנוחות, מתעסק בדברים שעל השולחן, ועם זאת מצליח להיראות קשוב. "אולי אני בפרץ אדרנלין לקראת הפסטיבל", הוא מסביר. אבט נמצא בזוגיות כבר 25 שנה, והוא אב לילדה בת שנה וחצי, דבר שגודע באחת את הדיון על מה הילדים רואים. "היא רואה שירים ביוטיוב, לא טלוויזיה. כשמצלמים אותה היא מיד רוצה לראות את זה". גם הוא לא ממש צופה בטלוויזיה, אלא בעיקר בדוקו, גם בבית כשהוא אמור להירגע מול המסך. כשהוא כן נכנע לטלוויזיה, הוא מעיד שהוא לא בוחל בצפייה בג'אנק. "אני הכי איום. אני רואה ג'אנק, אבל אני אפילו לא יכול להגיד לך מה – מזפזפ כרוני, בטמטום כזה. אני טיפש בקטע הזה. אני לא ממש צופה בערוץ 2".

דווקא בחדשות 2, בעיקר במגזין שישי, רואים ניסיון מסוים לחקות את סגנון התיעוד.

"הגבולות בין הז'אנרים היטשטשו. היום באקטואליה עושים קצת דוקו, יש דוקו שמערבב דרמה ויש דברים שאתה לא יודע אם הם ריאליטי או דוקו. אלה דיונים עם חשיבות מסוימת, אבל לא צריך להגזים. לא מאוד משנה איך קוראים לזה, יותר חשוב אם זה טוב או לא, מעניין או לא, משמעותי או לא. הז'אנר זה רק הכלי וכוונת היוצר חשובה: האם היא אמיתית או שמטרתו להשיג מקסימום רייטינג".

גם אתה חלק ממשחק הרייטינג – ציינת שבשנה שעברה הגיעו 35 אלף מבקרים, ושהשנה אתה רוצה לעקוף את המספר הזה.

"אני רוצה שהפסטיבל יעניין אבל לא בכל מחיר. יש תוכניות בטלוויזיה שמשלמות מחיר כבד מדי בשביל הפופולריות. אני כן רוצה לשמור על אתיקה, על מורכבות, להציג תמונה עשירה ולא עד כדי כך מניפולטיבית".

בן הזוג של אבט הוא מפיק פרסומות, תחום שמניפולציה אינה זרה לו, אבל דווקא אין ביניהם ויכוחים. "הוא אמנם עוסק בזה, אבל הוא לא חדור תחושת שליחות. איו בבית עימותים על 'מה הדרך הנכונה', אני חושב שהוא יסכים איתי מהי. אם יש משהו שמעצבן זאת העובדה שהוא זורק כלאחר יד סכומים של פרסומות שדומים לתקציב של דוקו אחד, שהפקתו נמשכת שלוש שנים".

התמיכה ביוצרים תיעודיים בארץ לא גדולה, וגם שומעים לאחרונה על יוזמות מכיוון משרד התרבות לשנות את הקריטריונים של התמיכה ביצירה התיעודית, כדי שהיא תתאים יותר למסר שהמדינה רוצה להעביר.

"אני לא מכחיש את מיעוט התקציבים, אבל הקריטריונים מקצועיים ודומים מאוד למה שקורה בארץ כבר עשור. אכן יש דיבור על סתימת פיות, אבל אני לא מרגיש את זה ולא רואה את זה, לכאן או לכאן. התקציב היה יכול להיות יותר גבוה ועדיין הוא גבוה יותר ממה שקורה בארצות הברית".

ועדיין הדוקו הישראלי לא תופס כותרות כמו הדרמה או הסרטים העלילתיים שעושים כאן. קשה להיזכר במשהו שעשה רעש מלבד "שומרי הסף" או "חמש מצלמות שבורות".

"שני סרטים כאלה שמאוד הצליחו זה הרבה. מטבעו, המיינסטרים לא עוסק בדוקו אלא בדרמה ובבידור ובשעשועונים, אז זה זוכה ליותר תשומת לב, אבל בכל פורום בינלאומי שעוסק בדוקו יש נוכחות מכובדת של ישראל. מי שזכה השנה בפרס הקהל בסאנדנס הוא ישראלי, פרס מהחשובים שיש בעולם הדוקומנטרי".

ציינת מקודם עניין פוחת בפוליטיקה. בורחים משם אל האנושי, הרגשי?

"אני לא בטוח שזאת מגמה, אבל הרבה יוצרים פה עושים סרטים על עצמם במקום לצאת להתבונן במשהו שונה. זה אחד המאפיינים בסרטים הישראליים – אמנם לא המאפיין היחיד, אבל זה יותר נפוץ פה מאשר בארצות הברית. אנחנו יותר מרוכזים בעצמנו".

כמו סלפי – נתנו להם מצלמה, צילמו את עצמם.

"כן, יש בזה משהו, סלפי קולנועי".

קצת בעייתי, לא?

"לא. כשזה נעשה טוב, זה טוב. שום דבר הוא לא בעייתי באופן קטגורי. טוב יהיה אם המבט יהיה גם החוצה, אם יהיו יוצרים ישראלים שיעשו דברים שלא קשורים בהם או בישראל בכלל. ויש לזה דוגמאות השנה. בעולם, הרבה יוצרי דוקו מרחיקים עדות. יהיה מי שיאמר שזו דרך טובה להימנע מלהגיד משהו נוקב על החברה שבה אתה נמצא, אז אולי הדוקומנטריסטים הישראלים בעצם אמיצים יותר".

פסטיבל דוקאביב יתקיים ברחבי העיר בין 8.5־17.5. פרטים נוספים באתר docaviv.co.il

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: c422d06bb