טיים אאוט timeout

צוחק כל הדרך לקאן

| מאת: יובל אביבי

למה הבמאי טל זגרבה לא מצליח להירגע גם אחרי שסרטו הקצר התקבל לפסטיבל קאן?

  • https://static2.timeout.co.il/media/2014/04/sizes/DSC4392_H_wo_680_382.jpg
טל זגרבה. צילום: יולי גורודינסקי

טל זגרבה (25) עבר לאחרונה פרידה מבת הזוג שלו זה חמש שנים. הם נפרדו ביום שבו החלו לצלם את "הומור", סרטו הקצר שזכה בפרס הסרט־הקצר־הדרמטי־שאינו־אירופי־הטוב־ביותר בפסטיבל האירופאי לקולנוע עצמאי שנערך לאחרונה בפריז. בעובדה זו זגרבה ממהר לספסר במכתב פתוח ששלח בתפוצת נאט"ו מסתורית כלשהי לאחר הזכייה. "אשמח להתראיין ולדבר על הכל (קשיים, בדידות, הליכה נגד המוסכמות, פרידה ממערכת יחסים של חמש שנים שבעקבותיה הסרט נוצר, ואיך זה מרגיש כשאתה פאקינג זוכה להכרה מפסטיבל קאן)", הוא כתב במכתב הזה, שבו הוא מציין שהסרט שלו התקבל לאחרונה לפינת הסרט הקצר בקאן.

בכלל זגרבה מפגין שליטה מפתיעה באמנות השיווק. בראיון עמו ב־Ynet כללו סרט קצר שלו, "אינקוגניטו". כשאני מעיר לו שהסרט ההוא די בוסרי, הוא מתוודה ש"זה לא סרט טוב. זה תרגיל מהסמסטר וחצי שעשיתי באוניברסיטה. הכתב דרש להציג משהו כדי לקבל את הכתבה וזה הדבר היחיד שהיה לי, תרגיל שנה א' שצילמתי באמבטיה". אחרי זה הוא ידבר על אינספור הפסטיבלים שאליהם שלח את הסרט שלו ויגיד בשיא הרצינות ש"חשוב עכשיו נורא לשחק נכון עם הפרמיירות. התקבלתי לניו יורק סיטי אינטרנשיונל פילם פסטיבל ואני לא בטוח שאקח כי אולי אני מעדיף לשמור את הבכורה האמריקאית לפסטיבל גדול יותר".

אתה טוב בשיווק עצמי.

"אני כועס על עצמי אבל אין לי ברירה. אם אני לא אקח את עצמי לשם, אף אחד לא יתן לי את ההזדמנות הזאת. כל דבר שהשגתי בחיי זה היה כי לקחתי בכוח. הממד השיווקי הוא האי שנמצא אי שם ואליו אני מעוניין להגיע, כי שם אמצא עצי קוקוס יפהפיים. אם אני אשאר בקליפת האגוז שאני מתנדנד עליה בלב האוקיינוס אני לא אשרוד. אני שונא את זה. אני צריך איזה פטרון, שייקח מני את העול הנוראי הזה".

טל זגרבה. צילום: יולי גורודינסקי

טל זגרבה. צילום: יולי גורודינסקי

קצת קודם לכן הוא ינסח את זה בצורה קצת שונה. "אני פיראט במרחב האמנותי. הייתי פעמיים באוניברסיטה (זגרבה למד קולנוע במשך סמסטר וחצי, עזב, ואחרי תקופה מתסכלת כמו ניסה להתיישר לפי תו התקן של המשפחה וללמוד מתמטיקה ופיזיקה, אבל פרש גם מזה, י"א), כתבתי לטלוויזיה, ושום דבר לא הסתדר. אני אאוטסיידר שמנסה להשתלב ולקבל הכרה וזה אף פעם לא עובד. ירקתי דם ותסכול, ויש לחץ מהמשפחה, אז כשקורה דבר כזה אני חייב למנף אותו להכרה. אני מנסה לבנות מוניטין". באיזשהו שלב הוא יגיד ש"אני בנפילה חופשית מתמדת, ואני לא בטוח שיש לי מצנח. כל שביב תקווה שאני לא מתרסק בעצם – אני חייב לנסות. אין לי אפשרות אחרת, אני מאיץ לתוך קיר".

כפי שאפשר לשים לב, זגרבה נוטה להתנסח בצורה דרמטית, עם שימוש מעניין בווריאציות אישיות על קלישאות מוכרות. "אני חי בתוך חרב פיפיות", הוא יגיד על משהו אחר, "לפעמים את תופס את הנדן ולפעמים אתה נפצע". אין ברירה אלא להתייחס לזה בסלחנות אבהית, וקשה שלא להידבק בהתלהבות שלו, ילדותית ולא מחוברת ככל שתהיה (המראה שלו – סוג של היפי ישראל מכוון היטב – גם תורם לזה. אותה אקסית מיתולוגית, אגב, "ניסתה תמיד לשנות אותי, את איך שאני נראה ומתלבש, וכל בוקר שאלה אותי למה אני לא הולך לעבודה נורמלית כמו כל בן אדם").

זגרבה גדל בגבעתיים, לאבא רופא, משושלת של רופאים, ואמא פסלת. יש לו אח אחד בגיל צבא. כשהיה בתיכון המשפחה שלו עברה לקריית אונו, ושם הוא גר היום עם ההורים ("חזרתי לבית של ההורים כדי לממן את המרדף אחר הפסטיבלים"). בצבא שירת ב"במחנה", ואחר כך החל לכתוב מחזאות פרינג' (שבעה במספר.), ספרים (שלושה. "את הראשון גנזתי, גון בן ארי אמר לי שרק אחרי הספר הראשון אתה יכול להתחיל לכתוב. השני זה קובץ סיפורים שכמעט התפרסם בכתר, ואת השלישי סיימתי ממש עכשיו, אחרי שנתיים וחצי של כתיבה. הוא נקרא 'מ.ש.ל', מה שצריך למצוא") וגם כתב לטלוויזיה המסחרית, דבר שהותיר בו צלקת קשה.

"הייתי בצוות הכתיבה של הסדרה 'משיח' ל־yes. קיבלנו תקציב פיתוח, ישבנו שלושה חודשים ועשינו פרק נורא יצירתי והם נגעלו מזה. נפגשתי עם בכיר שהציע לי לכתוב ל'האלופה', אחרי שהם הרגו את יהודה לוי ושאל אותי, את מי אתה שם על הפוסטר. אמרתי לו, איזה מין שיקול זה? אמר לי, אני רוצה את יהודה לוי על הפוסטר. עניתי לו, הרגתם אותו, מה אתה רוצה? והוא ענה 'תמציא שהוא יהיה רובוט, לא אכפת לי'. יצאתי כל כך מזועזע שהחלטתי לחתוך מהכל. זה היה באוגוסט 2013, התחלתי לעבוד בשיפוץ סירה. עבודה נוראית, זחלתי בתעלות דיזל, נחתכתי בכל הגוף. עברתי לתל אביב עם חברה שלי ומערכת היחסים הידרדרה. אם זה היה תסריט, זה היה החלק של החורף הקשה, שבו שום דבר לא מסתדר. ואז קיבלתי את הקרן".

טל זגרבה. צילום: יולי גורודינסקי

טל זגרבה. צילום: יולי גורודינסקי

הקרן היא תקציב של 17 אלף שקלים שקיבל מהקרן החדשה לקולנוע (זגרבה שם עוד 5,000 ש"ח מכיסו), לצילום תסריט לפסטיבל "חיפה קצר ומצחיק". אלא שכאמור, ביום הראשון של הצילומים נפרד זגרבה מבת זוגו והכל השתנה. מגבלות התקציב חייבו אותו להתמקד בלוקיישן אחד ולצלם בשני לילות צילום במגרש חניה, והתסריט, שהיה ונשאר על הבעת פנים שמתפשטת, עבר שינוי קטן: במקום הבעת פנים משעשעת, הבעת הפנים היא צעקה איומה בפנים מעוותות, שעושה רפרנס לאפוקליפסת מגפה. "לשמחתי", אומר זגרבה, "הקרן מדהימה, נתנו לי יד חופשית ופרגנו לי".

הסרט הוצג בחיפה אבל לא משך תשומת לב כבירה, וזגרבה החליט לרוץ בכל הכוח לפסטיבלים בחו"ל. "כל פסטיבל זה 50$, ואני עומד על הוצאות של 10,000 ש"ח, עם יותר מ־100 פסטיבלים שהגשתי אליהם" (אני אישית לא מבין את החשבון, י"א). מובן שמאז שזכה בפריז והתקבל לקאן, פרצה גם התעניינות בארץ, דבר שדי מעצבן את זגרבה. "אנחנו מעדיפים לייבא את תו האיכות במקום לייצר אותו. אמנים צריכים להצליח בחו"ל כדי שיוכלו להופיע פה מול יותר מעשרה אנשים. יש בארץ כמות לא הגיונית של אנשים מוכשרים ואם הייתה לנו קרקע יותר פורייה היינו מעצמה תרבותית בינלאומית. מנהלים של תיאטראות נהנים להשוויץ שהם מעצמה – הם לא. הפרינג' פה מגניב – אבל הוא מגרד. אתה נוסע לברלין ולפריז ואתה לא מבין למה אנחנו מגרדים, למה אנחנו לא כמוהם? ישראל היא גלגל עזר חמישי שנשרך מאחור, שמתקדם, אבל לא עובר קדימה".

יש תכניות לעבור לגור במקום אחר?

"אני חייב את זה לעצמי. אני סקיפר, ובכל פעם שאני מגיע לאי ביוון או מגלה מקום חדש, נפתח לי תפריט חדש. תראה, הולכת להיות תקופת נוודות בחיי, והיא הולכת ומתקרבת. אני רוצה לגלות איים חדשים".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: abf6601