טיים אאוט timeout

שנה ל-MeToo: לאן הולכות מכאן?

| מאת: נעמה רק

שנה להאשטג המפורסם בהיסטוריה והשאלות לא נהיות פשוטות יותר. האם אפשר לסלוח לאנס שריצה את עונשו? איך גורמים לציבור להמשיך להתעניין? מה השתנה בחיי הלילה? הנשים הישראליות הבולטות של השנה החולפת מנסות למצוא תשובות

כריסטין בלייזי פורד. (צילום: gettyimages)

כשהאקטיביסטית טראנה בורק השתמשה לראשונה בצמד המילים "גם אני" כביטוי של סולידריות בין נפגעות הטרדה ותקיפה מינית, אי אז ב־2006, היא ודאי לא העלתה על דעתה לאן הן יגיעו 11 שנה מאוחר יותר. כל מה שהיה צריך זה תזמון נכון, רשת חברתית מתאימה יותר ואישה מפורסמת שתגיד את זה. בבוקר ה־15 באוקטובר 2017, שבועיים אחרי הכתבה ב"ניו יורקר" שחשפה את מעשיו של הארווי וויינסטין, הזמינה השחקנית אליסה מילאנו את עוקבותיה ועוקביה בטוויטר להגיב "גם אני" אם חוו תקיפה או הטרדה מינית. עד סוף אותו יום נעשה שימוש בצמד המילים Me Too לא פחות מ־200 אלף פעם. 500 אלף אזכורים נוספים צויצו למחרת. מיליוני נשים וגברים ברחבי העולם חשפו מאז תחת ההאשטאג פגיעות שחוו, עם ובלי שמות מפורשים. לאחרונה, כצעד סולידרי עם ד"ר כריסטין בלייזי־פורד, שהאשימה את המועמד לבית המשפט העליון ברט קבאנו כי ניסה לאנוס אותה בעבר, התעורר גל חדש של חשיפות ועיסוק בנושא תחת הכותרת "למה לא התלוננתי". בשטח, האלימות נגד נשים נמשכת כל העת. 20 נשים נרצחו בידי בני הזוג שלהן בישראל בשנה האחרונה, שתיים מהן רק בשבוע האחרון. שנה לתוך מה שמוגדר לא פעם כמהפכה הגדולה של חיינו, הגיע הזמן לשאול: האם משהו בכל זאת השתנה?

שני "סודות גלויים" שיצאו לאור ב־2016 בישראל, משה איבגי ואלון קסטיאל (שנידון השנה לארבע שנים ותשעה חודשי מאסר), זעזעו את המדינה עוד לפני שתחקיר הארווי וויינסטין קרם עור וגידים. "פרשת קסטיאל היא אולי המקרה הראשון שבו שלוש נפגעות לפחות דיברו על זה בפייסבוק באופן גלוי והופיעו בטלוויזיה בפנים גלויות, בלי לשדר שום בושה. זה הישג אדיר", אומרת העיתונאית שרון שפורר, שהייתה הראשונה לחשוף את מעשיו של קסטיאל באתר המקום הכי חם בגיהנום. שלוש שנים קודם לכן חשפה שפורר בעיתון "הארץ" יחד עם גילי איזיקוביץ מקרה אחר של האשמות בהטרדה מינית – פרשת עמנואל רוזן. חודשים ספורים אחר כך היא כתבה טור שעסק בבושה ובשתיקה של נשים סביב פגיעות מינית: "כתבתי שהגיע הזמן להפסיק להסתתר ולהתבייש, ושם חשפתי בפעם הראשונה את העובדה שהותקפתי בעצמי על ידי מורה להתעמלות כשהייתי בת 11. קראתי לעזוב את המשטרה, את בתי המשפט – פשוט להוציא את זה. הייתי בטוחה שהטור יהפוך עולמות וזה לא קרה, אבל בדיעבד המקימות של עמותת אחת מתוך אחת, שהיה כמו קמפיין MeToo# מוקדם, אמרו שהטור הזה היה בין הדברים שגרמו להם להוציא אותו לפעול. הן גם אלה שהקימו את המאגר להצלבת עברייני מין, ומשם נולדה פרשת קסטיאל. הדברים מחלחלים בצורה אטית, וגם אם התגובה אינה מיידית, משהו מתגלגל".

"אם עד MeToo# התמודדתי עם חמש־שש פניות בשבוע, עכשיו זה שבע ולפעמים עשר ביום", מחזקת הדס שטייף, כתבת לענייני משטרה ופלילים של גלי צה"ל. "זה פתח פצעים, נתן לאנשים אומץ לקום. המשטרה מלאה עבודה ויש מעצרים רבים של עברייני מין, וזה לא שפתאום הם צצו. אם פעם נשים היו שומעות מקרובי משפחה שצריך להתעלם או לא לספר, היום הרבה הורים פונים אליי בעצמם, מה שלא היה בעבר, והרבה מהפניות נעשות כמעט בזמן אמת ולא שנים אחרי. אני הייתי בין אלה שתנועת MeToo עשתה לה הכי טוב. היא הרגיעה אותי, כי אני עושה את זה כל חיי, נלחמת במטרידים וחושפת אותם. להיות חלק מתנועה זאת הרגשה טובה, להבין שאני כבר לא לבד. לבד קשה לעשות שינוי".

"התנועה הפמיניסטית מינפה את MeToo# בצורה מאוד טובה בישראל", אומרת ברכה ברד, מנכ"לית עמותת כולן. העמותה צמחה מתוך קבוצת הפייסבוק "שיח פמיניסטי" ומוסדה רשמית רק בקיץ 2017, אחרי כמה שנים של עבודה משותפת על פרויקטים שונים, בהם צעדת השרמוטות. הצעדה של 2018, אגב, הייתה הגדולה ביותר עד כה, עם 5,000 משתתפות ומשתתפים. "גם בעדויות של צעדת השרמוטות ראיתי את האשמת הקורבן יורדת. דברים שהיה מקובל לומר לנשים – 'את מכוערת ושמנה, מי ילך איתך' – נאמרים פחות. נעשה שינוי בשיח אבל זה עדיין לא נגמר. חשוב גם לצאת מפייסבוק – זאת תיבת תהודה שנותנת לך תחושה שהגעת למנוחה והנחלה, אבל מחוץ לו רוב האנשים עדיין לא שם".

לאחרונה נשמעת הטענה ש־MeToo# מעודדת תחושת "קורבנות", שלחשוף תקיפות מיניות נהיה "מגניב".
"זאת טענה צינית ומנותקת. העובדה שכל אישה הוטרדה או תוטרד מינית היא מציאות שקשה לקבל ואנשים יעשו הכל כדי לעצום את העיניים. אף אחת לא חושבת שזה מגניב להיות קורבן ולחוות פוסט טראומה, והנשים שהשתתפו בקמפיין לא ביקשו להגיד 'אני חלשה ומסכנה', אלא להפנות אצבע מאשימה לגורמים בחברה שפוגעים ומחלישים אותנו. אני לא חושבת שאנחנו חלשות, להפך. הנפגעות של אלון קסטיאל הן הנשים הכי חזקות שהכרתי וכל החיים הן יצטרכו להתמודד עם זה שעל המצח שלהן מקועקע 'נאנסת'. ובכל זאת הן יצאו בפנים גלויות".

ברכה ברד, ארגון "כולן". (צילום: איליה מלניקוב)

 

גוף התקשורת הפמיניסטי פוליטיקלי קוראת לקח גם הוא חלק משמעותי בשיח בשנה האחרונה, לא מעט בזכות העובדה שהוא עוסק כבר חמש שנים בנושאים פמיניסטיים באמצעות הרשתות החברתיות. מה קורה כשהנושאים האלה בדיוק הופכים לנושא סיקור שמגיע לשערים של העיתונים הכי גדולים? "הרצינות שבה לקחו אותנו עלתה בשנה האחרונה, גם בזכות MeToo#", מסבירה מאיה רומן, מנכ"לית וממייסדות פוליטיקלי קוראת. "אחת המטרות שלנו כשפוליטיקלי הוקם הייתה לתת מקום לנושאים שנדחקו לעמודים האחרונים של העיתונים. פתאום סיפורים על יחס לנשים ותקיפות מיניות הפכו למשהו שכולם מכסים ומדווחים עליו, וזה אפשר לנו לעסוק בנושאים יותר רדיקליים או כאלה שזוכים לפחות תשומת לב, או לעסוק בנושאים האלה באופן מעמיק ומורכב יותר".

"זה ממש מרגש, כי אצלנו ובכלל בקהילות פמיניסטיות יש תסכול רב מהצורך להסביר שוב ושוב את 'הבסיס' – תמיד יהיה המגיב הזה שלא מבין למה צריך להאמין למתלוננת – ופתאום אפשר להתקדם הלאה לשיח מורכב יותר בלי להצטרך לחזור אחורה כל הזמן. יש דברים שעלו השנה בפוליטיקלי שבחיים לא הייתי חושבת להעלות לפני שנה, כי הם התפרשו לי כביקורתיים מדי או מזמינים ביקורת מבחוץ על הפמיניזם. המהפכה לא הסתיימה ובכלל לא בטוח שהיא תישאר, ואני חוששת שהציבור ירגיש שהבעיה נפתרה: 'הנה, הצלחתן, עכשיו תפנו את הבמה כדי שנתמקד במאבקים יותר חשובים'. זה בעייתי בעיקר כי ההצלחה עוד לא היתרגמה לתכלס".

 יותר קל לסלוח לרונאלדו

שנתיים לפני הפריצה הגדולה של MeToo# החלה את דרכה בתל אביב "לילה טוב", יוזמה שהפכה לעמותה שמטרתה להיאבק בהטרדות ותקיפות מיניות בחיי הלילה. "כש־MeToo# הגיע כבר היינו באמצע תהליך – יש 70 ברים ומועדונים שחתמו על האמנה שלנו. אנחנו עושות בין היתר הכשרות קבוצתיות לצוותים, וזה מאוד מאוד תרם לתקשורת שלנו איתם", אומרת הגר שיזף, ממייסדות לילה טוב. "כשיש אווירה ציבורית שמעודדת אנשים לדבר, קל יותר להגיע לשורש הבעיה ולשנות דברים. אנחנו מאוד מרגישות את זה. ברמה האישית, אני רואה גם שנפתח שיח יותר משמעותי על האחריות של העומד מהצד, שרואה את הפגיעה מתרחשת בסביבה שלו. עולה השאלה מה האחריות החברתית שלנו במצבים כאלה. מובן שהאחריות על ניהול החלל והאווירה בכל המישורים היא על בעלי המקום, אבל הקהל מבין שגם לו יש אחריות על אחרים".

האחריות החברתית הזו לא נשארת בגבולות מקומות הבילוי, והשאלה מהם הגבולות שלה חוזרת ועולה שוב ושוב בשנה האחרונה. למשל, מה עלינו לעשות כצרכני תרבות כשאמן אהוב מתגלה כמי שפגע מינית. לא כל מי שמעשיהם נחשפו השנה זכו למחיקה מיידית כמו זו של קווין ספייסי. "קל לשנוא מישהו כמו הארווי וויינסטין, אבל לאנשים כמו לואי סי.קיי, רונאלדו או קובי בריאנט קל יותר לאנשים לסלוח", אומרת רומן. "מקרים כמו של לואי סי.קיי ועזיז אנסרי הם דוגמה מעניינת למקום המסובך שאנחנו נמצאים בו. ברור שהדברים שהם עשו פסולים, אבל לא ברור כמה אחריות הם צריכים לקחת ומתי אפשר יהיה לסלוח להם. למרות הזעקה הגברית שעולה מדי פעם, אף אחת לא רוצה להיות התליין או מחפשת נקמה. אני לא מצפה מלואי סי.קיי להיעלם לעד, אבל אני מצפה ממי שזה סוג ההומור שלו להתייחס לנושא הזה, והוא לא".

"השיחה הזאת צריכה להתקיים ולרוב מי שצריכה להחליט בסופו של דבר היא המתלוננת, אבל זה לא שכל המתלוננות נמצאות בקשר זו עם זו או שכל המתלוננות חושבות אותו הדבר. חלק מהשאלות שעולות מהמצב הזה הן שאלות לעולם המשפט, אבל כתנועה פוליטית אנחנו צריכות לגבש עקרונות. אין לנו בית משפט פמיניסטי שמתכנס ומחליט מה לעשות, אבל לדבר על זה – זו התחלה".

אף אחת לא רוצה להיות תליין. לואי סיקיי (צילום: Getty Images)

 

עוד כתבות מעניינות:
הסטנדאפיסטית ששונאת נשים – ועוד תופעות לוואי של MeToo
בימאיות הוליווד משפצות את הקאנון הספרותי עוד מהניינטיז
למה תקיפות מיניות בקולנוע מצליחות להתחפש לאקט מחרמן?

"עמנואל רוזן לא עמד לדין כי התיק נסגר מחוסר ראיות, אבל כל אמצעי התקשורת הוקיעו אותו", מוסיפה שטייף. "הוא הלך לעבוד בדברים אחרים, כמו סילבן שלום שעזב את החיים הפוליטיים. מצדי חנן גולדבלט יכול לעבוד בחנות, או בזבל, לא בכנסת, בתקשורת או על הבמה. חלק מהעונש צריך להיות שהם יתביישו".

בתחילת החודש הובילה השתתפותו של חנן גולדבלט באירוע מחווה לנעמי פולני לביטולו של האירוע כולו. דבר דומה קרה מוקדם יותר השנה, כשאירוע מחווה למשוררת חדווה הרכבי שאמור היה להתקיים בפסטיבל תל אביב לשירה בוטל לאחר שהתעוררה מחאה בשל השתתפותו המתוכננת של יצחק לאור. למשוררת נעם פרתום, מהנשים שסירבו להשתתף באירוע, לא הייתה שום התלבטות בנושא: "הרכבי היא משוררת אדירה, נביאת אמת, אבל לא הייתה לי שום התלבטות או ספק בנידון. זה היה מהלך חזק בעיניי של סנקציה חברתית. אין אכיפה משמעותית ומספקת של רשויות החוק, זה תחום פרוץ לגמרי שבו הגבר בעמדת הכוח זוכה לעדיפות מובלעת כמעט תמיד".

לעומת זאת, אירוע שהתקיים כרגיל על אף המחאה היה הופעת האיחוד של טאטו, בהשתתפות האנס המורשע יובל מסנר. התומכים במסנר טענו כי הוא כבר "שילם את חובו לחברה" וציינו את השנים הרבות שעברו כנקודה לזכותו. כולן הייתה מהקולות הבולטים שמנגד: "הלוואי שהיה ביכולתנו לבטל את ההופעה הזאת, אבל המקרה הגיע אלינו שבוע או שבועיים לפני ההופעה כך שזה לא היה אפשרי", אומרת ברד. "זאת הופעה שמתרחשת כל שנתיים בערך ובמקרה הפעם זה הוצף בזמן. הקייס שלנו הוא תמיד אותו קייס – שצריך להיות סטנדרט מוסרי גבוה יותר, שזכותה של החברה לדרוש יותר. אם זה לא יקרה לא תהיה הרתעה ונשים לא יתלוננו. בהרבה מקרים אחרים – לגליזציה של סמים קלים למשל – האזרחים לא תופסים את החוק כתורה מסיני. לחברה יש דינמיקות משל עצמה ובכל מקרה כזה צריך לומר – שילם את חובו לחברה זה לא מספיק".

מה לגבי מקרים שבהם אין הרשעה או אפילו כתב אישום, אייל גולן למשל?
"יש את העמדה הפוליטית ויש את החיים האמיתיים. כעמדה – בכל סיטואציה צריך להוקיע התנהגות לא נאותה כלפי נשים, אבל זה כמובן משתנה מאדם לאדם. במקרה של אייל גולן, למשל, אני ממליצה לקרוא את תמלילי החקירה. גם אם הוא לא הורשע בבית המשפט, קרה שם משהו מסריח. הייתי פעם מעריצה גדולה שלו, אבל מרגע שזה התחיל לקרות הפסקתי לשמוע אותו. אני לא מאמינה בלהפריד את האמן מהאמנות".

 בורג אחד במכונה רב נשית

מה בכל זאת אפשר לעשות כדי לוודא שהשינוי ימשיך? שפורר מדגישה כי הבסיס הוא בחקיקה ובחינוך: "חייבת להיות תוכנית רצינית של המדינה לטיפול בתקיפות מיניות, במיוחד בקרב ילדים ותלמידים. לא לבזבז לכולם את הזמן עם שיעורי חינוך מיני שלא מועילים לאף אחד, אלא חשיבה רצינית על איך באמת מלמדים ילדים לכבד זה את זה. קודם כל צריך לחנך את הצד התוקף, אבל ילדות וגם ילדים צריכים לדעת להגיד לא באופן אסרטיבי ומוחלט. ברמה היותר פרקטית אני חושבת שטוב יעשו במשרד החינוך או ברשויות האכיפה אם יאמצו את מאגר הצלבת השמות של אנסים ופוגעים מינית של אחת מתוך אחת, זה מאגר גאוני שצריך להיות גם לרשויות". שטייף מציינת לטובה את הדור הצעיר: "הצעירים היום הרבה יותר מודעים מבעבר, הם מיליטנטים, יודעים לעמוד על זכויותיהם, והם לא סלחניים. החינוך בבתי הספר השתפר בנושא ולאמירות חברתיות יש השפעה. זה מחמם לב".

"הדרך היחידה להתחיל לטפל בבעיה מושרשת, יסודית ובהיקף כזה – היא בדיוק זו. קודם כל להציף אותה שוב ושוב ושוב, באופן מחזורי, מכל פינה, כדי שלכל בר דעת יהיה ברור שיש פה מכה אוניברסלית", מסכמת פרתום. "אני מאוד בעד MeToo# ואני גאה להיות איזו נציגה או חלוצה מקומית של המהלך הזה, גם אם ברור לי לחלוטין שאני רק בורג אחד – או אחת – במכונה רב נשית. מפעים ומרגש לקלוט איך הדבר הזה התהווה, איך מאות אלפי נשים זרות באינטרנט הפכו מבלי דעת לישות פמיניסטית אקטיבית אחת שבתקווה תשנה את המציאות על פני הכדור הזה, ולו מהאספקט הקטן אך הלא מבוטל כלל הזה".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: f2fadbfc0df0