טיים אאוט timeout

ברודוויי הקטנה

| מאת: מרט פרחומובסקי

בחינה מעמיקה של מצב התיאטרון הישראלי מעלה חששות רבים. האם התיאטרון הרפרטוארי ויתר על האמנות לטובת הכסף?

נתן דטנר ושני כהן ב"גברתי הנאווה". צילום: ג'ראר אלון

לפני יותר ממאה שנה, לאחר ביקור בארץ ישראל, חזה תאודור הרצל ביומנו, כי הבידור הקל הולך להפוך לאמנות הראשית במדינת היהודים. כיום נראה שהרצל, שכתב בזמנו כמה וכמה מחזות בורגניים קלים לבמה הווינאית, צדק גם הפעם. התיאטרון הישראלי השאיר הרחק מאחוריו את האקסטזה הרוחנית של אנשי הבימה או את הייסורים האסתטיים של אלוני ולוין. כיום מילת המפתח היא בידור. התיאטרון שלנו הוא מיומן, משעשע, לפעמים אפילו נוצץ. התיאטרון שלנו נושא את עיניו לברודוויי ולווסט אנד, מרכזי הבידור הבימתי של העולם. כמו שם, גם כאן מעלים בעיקר מחזות זמר, קלאסיקה קלה, קומדיות משוכללות ודרמות אקטואליות עשויות היטב. מהבחינה הזאת אין הרבה הבדל בין "גבירתי הנאווה" בהבימה, "איש קטן, מה עכשיו?" בקאמרי או "החולה המדומה" בחאן. המפתח הוא ליצור מופע בימתי צבעוני וסוחף, שיותיר את הקהל מרוצה.

התיאטרון הישראלי כיום איננו תיאטרון אמנותי של ממש, הגדרה שבזכותה מלכתחילה היה זכאי לתמיכה של המדינה. אין בו חיפוש, אין בו טיפוח של קולות חדשים ומעניינים, בדיקה של שפה אסתטית או התמודדויות חתרניות עם קלאסיקה. הוא לוקח מעט מאוד סיכונים. הבמאים הכי עסוקים כיום בתיאטרון הישראלי הם קבלני ביצוע מיומנים, לא אמנים. התיאטרון פונה אליהם כדי ליצור מסה של הפקות, כדי לעמוד בקריטריונים של משרד התרבות ולספק את הקהל הרחב. אין שום תיאטרון כיום, שמחזיק, בדומה לנהוג באירופה, במה קטנה, שמוקדשת לנסיונות קליטה של כשרונות צעירים. הצעירים נדחקים ברובם לפרינג', שאין בו מספיק כסף ואין בו מערכת שיווק רצינית, שמסוגלת להביא אליו מספיק קהל. מיותר לציין שבין הפרינג' לתיאטרון הרפרטוארי לא מתקיים כמעט דיאלוג, כי הם אינם פועלים באותו מגרש משחקים.

צפו בהצצה לחדר החזרות של "גבירתי הנאווה":

גם בכל הנוגע לצד הכלכלי של העניין, המצב בעייתי מאוד. בראש הפירמידה ניצבים כמובן המנהלים האמנותיים של התיאטראות הרפרטואריים, הנהנים מרצף עשייה רב שנים, לצד משכורת גבוהה על חשבון משלם המסים. לעומתם, כמות במאי הבית בתיאטרון הישראלי שנהנים ממשכורת חודשית וביטחון תעסוקתי, שואפת לאפס. אני אפילו לא מדבר על עשרות יוצרי הפרינג', שמשמרים בחלקם את המחויבות האמנותית, ועובדים בתקציבים מזעריים עד לא קיימים. מבלי שתתקיים בתיאטרון הישראלי רוטציה של ממש, המצב הזה נראה כמו עוול משווע.

בזמן שבברלין, במוסקבה ובוורשה התיאטרון הוא אמנות חיונית ותוססת, שמושכת אליה קהל רעב וסקרן, בתל אביב עסוקים בלייצר עוד ועוד נדל"ן של אולמות חדשים, ותוצרת קלה לעיכול על מנת למלא אותם. נכון, גם בערים הגדולות באירופה מוצג הרבה בידור, והבידור הוא לגיטימי וראוי. אני גם משוכנע שאין מנוס מתמיכה מסוימת של המדינה בבידור עשוי היטב במציאות של תחרות גדולה מול הטלוויזיה ואוכלוסייה מצומצמת. עם זאת, חדירתו של הבידור לתיאטראות הרפרטואריים היא טעות, שמחסלת הלכה למעשה את אמנות התיאטרון בישראל. הצלחתו של התיאטרון הישראלי להגיע לקהל רחב מאוד היא סימן להישג שיווקי וכישלון מהותי. האמנות חייבת להיות משוחררת מההכרח להגיע לקהל גדול, היות שקהל גדול הוא כמעט בהכרח קהל של בידור קל.

כיוון שכרגע נראה כי המערכת היא גדולה ומסואבת מדי מכדי לעבור מהפכה אמיתית, ייתכן שהפתרון הנדרש הוא בניית מערכת אלטרנטיבית חזקה. מערכת הקולנוע הישראלי, לדוגמא, מספקת דגם מעניין. בקולנוע מחולקים התקציבים ישירות ליוצרים על סמך איכות תסריטיהם, שנקראים על ידי לקטורים בקרנות מיוחדות. למרות טענות כאלה ואחרות שאפשר לטעון כנגד השיטה, הקולנוע הישראלי אינו מפסיק להגיע להישגים בינלאומיים ולהוליד עוד ועוד כשרונות חדשים. כ־40 אחוזים מהסרטים שנוצרו בשנים האחרונות בארץ הם סרטי ביכורים. את כמות עבודות הביכורים בתיאטראות הרפרטואריים בארץ בשנים האחרונות ניתן לספור לדעתי על אצבעות יד אחת. אל מול הפריחה של הקולנוע הישראלי, מצב התיאטרון הישראלי נראה אומלל למדי. יתכן שהגיע הזמן לפעול לחקיקת חוק התיאטרון הישראלי, שייצור טלטלה ויבטיח כי לפחות מחצית מהכספים שמוזרמים לתיאטרון יופנו ישירות ליוצרים ולא לתיאטראות. התיאטראות הרפרטואריים, בדומה לחברות ההפקה בתחום הקולנוע, יוכלו להעניק ליוצרים במה ולסייע להם בשיווק תמורת חלק מהתקציב. במצב שבו המערכת הולכת זמן כה רב בדרך לא נכונה, יוכל שינוי מבני מהסוג הזה להביא בהדרגה ליצירה של שינוי מהותי יותר.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: c422d06bb