ריאיון עם הקומיקאי השיכור והפוגעני ג'ים ג'פריס – כדאי שתכירו אותו

ג'ים ג'פריס עונה לטלפון מחדר ההלבשה שלו, כשעה לפני הופעה בפרת', אוסטרליה. הוא ידידותי, פטפטן ופיכח. הפיכחות היא מצב לא מובן מאליו עבור קומיקאי שכל הקריירה המוקדמת שלו הייתה מעין שיר הלל לחיים על הקצה. ג'ים ג'פריס אמר: "אצלנו באוסטרליה יש משחק שתייה. הוא נקרא לשתות". וגם: "אם אתה לא שותה, כל הסיפורים שלך מעפנים. הם נגמרים ב'ואז הגעתי הביתה'". הוא קרא לאחד ממופעי הסטנד־אפ שלו בשם המבריק "שואלכוהול" ("Alcoholocaust"). אחרי שהוא יסיים סיבוב הופעות קצר באוסטרליה מולדתו (הוא עבר לגור באנגליה בתחילת שנות ה־2000 והתפרסם שם. אחרי הספיישל האמריקאי הראשון שלו ב־HBOו"I Swear to God" מ־2009, הוא עבר ללוס אנג'לס), הוא ימשיך לסיבוב הופעות מקיף בארצות הברית במהלך רוב חודש מאי. צפויה לו חופשה קצרצרה לפני שיגיע לישראל ביוני.

ג'פריס הוציא, נוסף לשני המופעים שהוזכרו לעיל, עוד שני מופעים מלאים ששודרו בקומדי סנטרל ובנטפליקס – "Fully Functional" ו"Bare". למי שלא בקיא בסטנד־אפ עכשווי השם של ג'פריס לא אומר יותר מדי, אך בישראל כל הכרטיסים להופעה הראשונה שלו נמכרו תוך יום (הופעה שנייה נוספה לאחר מכן). בקיצור, ג'פריס (39) הוא אולי לא לואי, אבל הוא ללא ספק סיפור הצלחה.

"אני כבר לא שותה כמו פעם, רק כשאני בסיבוב הופעות", הוא אומר, אבל הוא בסיבוב הופעות עכשיו ונשמע שהגרון שלו יבש. אולי הוא פשוט נאמן לתדמית. "אני אף פעם, אף פעם לא שותה בבית. הייתה איזו תקופה שבה הפסקתי לשתות לגמרי, אבל אלוהים, זה היה משעמם. פשוט יש לי בן עכשיו. אני לא מנסה לצאת מתחסד או משהו, אבל הוא מתעורר בשש בבוקר ויש לי הנגאוברים ממש מחורבנים, במיוחד לאחרונה, אז אני לא יכול לשתות".

בקיצור, השתנית.

"ברמה האישית, כן. אין ברירה, חייבים להשתנות. פעם הייתי עושה סמים וכל הזמן בסטוצים, אבל אני כבר זקן מדי, אני כמעט בן 40, בן אדם, זה לא מגניב יותר. יש לי עכשיו חברה וילד וגם הסטנד־אפ שלי השתנה. פעם הסיפורים שלי היו על איך אני מנסה לקום מפורק בצהריים, ועכשיו אני מספר איך אני לוקח את הילד שלי לגנון, אבל זה עדיין הקול שלי".

לגיטימי עד גבול מסוים

לפני כשנתיים בוטלה, אחרי שתי עונות בלבד, סדרת טלוויזיה בכיכובו של ג'פריס שאותה הוא גם כתב (חלק גדול מהזמן הוא התבסס על קטעים מהסטנד־אפ שלו). כמו לואי, גם "Legit" שייכת למסורת הסדרות שבה סטנדאפיסט משחק בטלוויזיה גרסה חצי פיקטיבית של עצמו. שם הסדרה נובע מניסיונו של בן דמותו של ג'פריס – סטנדאפיסט כושל החולק בית מטונף בפאתי לוס אנג'לס עם שני אחים, אחד לוזר נאלח ואחד חולה בניוון שרירים ומרותק לכיסא גלגלים – להפוך לאדם מתפקד. שאר הקאסט של הסדרה מורכב מפריק שואו שלם: גמדים, שודדים, נימפומניות ואחיות מפלצתיות שנראות כאילו יצאו הרגע מ"קן הקוקייה". הסדרה עסקה בהתחלה בניסיונות של ג'פריס להפוך ל"לג'יט", כלומר להתבגר, להתנקות ולהיסגר על עצמו. אבל מהר מאוד הפרקים הלכו לכיוון אחר. ליתר דיוק – לכל כיוון אפשרי.

למה ויתרתם כל כך מהר על עלילת המסגרת?

"לא ויתרנו עליה בכלל, אני התכוונתי לסיים את הסדרה ככה, כמו שאני עכשיו – נשוי ומיושב, רק שהדברים האלה היו אמורים לקרות בעונה הרביעית. בסוף העונה השנייה הדמות שלי התפרסמה והתחילה להתרחק מהחברים שלה, ובעונה השלישית רציתי לשאול כמה שאלות: האם זו באמת התבגרות? האם עדיף לעבור לגור לבד ולא לגור יותר עם שותפים, או ששלושת האידיוטים האלו יהיו מאושרים יותר יחד? אבל לא הספקנו להגיע לשם. העניין הוא שכשאתה מוכר תוכנית טלוויזיה לרשת, חושבים שאתה צריך קונספט. הסדרה 'חברים' סיפרה על שישה אנשים בניו יורק שאומרים דברים מצחיקים. 'סיינפלד' – ארבעה אנשים בניו יורק שאומרים דברים מצחיקים. היום אי אפשר לעשות את זה יותר. אני לא יכולתי לבוא ולהגיד: יש שלושה חברים, הם שיכורים כל הזמן ומסתבכים בצרות. הייתי צריך להגיד: אני ג'ים ג'פריס ואני נאבק בשביל להיות אדם מבוגר. ככה צריך למכור את זה. למרבה המזל, אחרי שנה אף אחד כבר לא שם זין על מה אני עושה. מפיקי הטלוויזיה רוצים לשמוע על המסלול של הדמות, בהתחלה קורה ככה ואחר כך קורה ככה. הם לא מבינים שהמציאות היא כמו אופרת סבון – היא לא נגמרת".

ובכל זאת, אתה עסוק מאוד בעניין הזה של התבגרות.

"כן, גם בסטנד־אפ שלי וגם בחיי הפרטיים. אני כל הזמן שואל את עצמי: מה זה אומר להיות מבוגר? זה פשוט עניין של אחריות? זה משהו אחר? כל מה שאני יודע הוא שככל שאני נהיה זקן יותר, ככה כל השטויות שאני ממשיך לעשות נהיות פחות מקסימות".

אידיוט שיכור עם הרבה מזל

למופע החדש של ג'פריס, שאיתו הוא יגיע לישראל לשתי הופעות ביוני, קוראים "FreeDumb" (הוא צפוי לעלות בנטפליקס ב־1.7). הכותרת הזאת מתמצתת את כל מה שנראה מובן מאליו במופע של ג'פריס, אבל הוא לא. האם "FreeDumb" צוחק על האמריקאים, שבשם חירות הפרט מוכנים לסבול את העובדה שכמה פעמים בשנה ילדים לוקחים רובים לבית הספר ומרססים את החברים שלהם? באחד מקטעי הסטנד־אפ המוכרים ביותר של ג'פריס, מתוך המופע האחרון שלו "Bare", הוא מסביר בפשטות ובהיגיון איך האוסטרלים פתרו את בעיית מתקפות הירי אצלם: הם לקחו לאזרחים את הרובים וזהו (ג'פריס טוען שהקטע הזה עלה לו בחצי מהמעריצים שלו).

לעתים הוא מתייחס קצת לג'פריס עצמו. ג'פריס אמנם מציג את עצמו כטיפוס ליברטריאני, מתנגד נחרץ לתרבות הפוליטיקלי קורקט, פרובוקטור לשם הכיף והזעזוע – אבל בניגוד לקומיקאים מהמסורת הזאת שצמחו בשנות ה־80 כמו דניס לירי ואנדרו דייס קליי, טיפוסים במעילי עור ומלאי פוזה, ג'פריס לא שוכח להדגיש שהוא מפוצץ בהומור עצמי ורואה עצמו כמעין אידיוט שיכור שיש לו הרבה מזל. ואם כבר מעילי עור, הייתה שאלה אחת שהייתה חייבת להישאל.

ב"Bare" אתה באמת לובש מעיל עור מכופתר בלי חולצה מתחת, או שפשוט יש לך צווארון מאוד עמוק?

"מעיל עור בלי חולצה – לפעמים אני עושה את זה".

למה, לעזאזל?

"למה לא? זה מה שטוב בעבודה כזאת, אני עושה מה שאני רוצה ולובש מה שאני רוצה. כן, אם אתה לא לובש חולצה אנשים לפעמים ממש נכנסים להלם מזה, אבל אין ספק שאחרי הצילומים קיבל המעיל ריח מאוד מפוקפק מבפנים. בכל מקרה, עשיתי את זה כסוג של מחווה לאדי מרפי ב'Delirious'".

מרפי היה האליל שלך?

"כן. לגמרי. הוא וג'ורג' קרלין. מה שאהבתי אצל קרלין זה שהוא היה יכול לדבר במשך חצי שעה על פוליטיקה ואז לספר בדיחת פלוצים. זה מה שאני רוצה לעשות – להראות שאפשר לדבר על שני הדברים בו זמנית".

על מה תדבר במופע החדש?

"חלק גדול ממנו עוסק בפוליטיקה אמריקאית, על המשמעות של חופש וחירות ועל תגובות הנגד שקיבלתי אחרי שעשיתי את הקטע על הגבלות הנשק. איבדתי שם הרבה מהקהל שלי אבל גם הרווחתי קהל חדש. במופע הזה אני קצת יותר פוליטי. חוץ מזה אדבר על הורות, על סקס, ואני תמיד מוסיף בכל מופע איזה עשר דקות על דת. אני מניח שבישראל אני אדבר על דת קצת יותר. אני אסע לירושלים – לוקחים אותי להסתכל על כל החרא הדתי. אני רוצה שיהיה לי סלפי בכל האתרים הדתיים לכאורה. היי, הייתי בפרל הרבור, זה לא אומר שתמכתי בזה שהפציצו את המקום".

אז בתור מישהו שגדל באוסטרליה, מה אתה חושב על פוליטיקה אמריקאית היום?

"טוב, מן הסתם אתה רוצה לשאול מה דעתי על דונלד טראמפ. אני לא תומך בטראמפ ואני גם לא תומך בסנדרס. אני מניח שבאופן כללי אפשר להגיד שאני שמאלן, אבל אני לא מבין אנשים שהם לגמרי בשמאל או בימין, אני לפעמים פה ולפעמים שם. אני לא מסכים עם שום דבר שטראמפ אומר, הוא השטן. מה שכן, ממש אהבתי לראות את הריאליטי שלו, 'המתמחה', אז אני בקונפליקט. הוא יהיה נורא בתור נשיא, אבל אני רואה אותו בטלוויזיה ואומר לעצמי – איזה מגיש מעולה הוא!".

כמה זמן לקח עד שהקריירה שלך תפסה תאוצה?

"בהתחלה הסתובבתי בבמות פתוחות באוסטרליה ועברו איזה שלושה חודשים עד הפעם הראשונה ששילמו לי על הופעה. אחר כך עברו עוד שנתיים לפני שהצלחתי להפוך את זה לעבודה שלי, ועוד שש שנים שבהן סתם הרווחתי מספיק בשביל לשרוד, שום דבר מלהיב. זה כבר היה באנגליה. אבל אלו היו השנים הכי טובות של החיים שלי. גרתי בבתים מחורבנים עם קומיקאים אחרים, הייתי צעיר וכל העולם היה לפניי. פשוט הייתי בהתרגשות משוגעת מזה שהכל עוד עומד לקרות. תמיד חשבתי שאני הולך להצליח, אז לא מיהרתי לשום מקום".

אתה זוכר את הבדיחה הראשונה שסיפרת?

"כן, משהו על זה שישו הוא שוטר מושחת ושאבא שלו תופס אותו לשיחה ואומר לו: אולי לפני שאתה מנסה להיות אלוהים, כדאי שיהיה לך מקצוע ביד. לא יודע מה הסיפור עם זה, אבא שלי שוטר".

ג'ים ג'פריס, היכל קבוצת שלמה, אייזיק רמבה 7 תל אביב, 6.6־7.6 20:00, 255־355 ש"ח (הכרטיסים למופע הראשון אזלו)