טיים אאוט timeout

היצירה שהפכה את גרוסמן לסמל השכול עולה על הבמה

| מאת: דורה אריאל

כשדרור קרן עולה על הבמה בתפקיד מרכזי במחזה החדש "אשה בורחת מבשורה", המבוסס על הרומן עטור השבחים של דויד גרוסמן, הוא יודע שכל העם יודע מה קרה לגרוסמן ואיך הבן שלו נהרג, ושיש סיכוי לא קטן שלמישהו בקהל סיפור דומה

  • https://static2.timeout.co.il/media/2016/04/sizes/092-1_h_wo_680_382.jpg
דרור קרן. צילום: איליה מלניקוב

דרור קרן מעולם לא התמסר לתפקיד כפי שהוא התמסר לדמותו של אברם ב"אשה בורחת מבשורה". על הבמה הוא אסון מהלך, קשה לצפייה: מרביץ לעצמו, משתין על עצמו, מסרב להכיר בבנו היחיד שנוצר כשאהובת נעוריו אורה – אותה אישה נמלטת מבשורה – רצתה להראות לו שהוא לא איבד את יכולתו במיטה. שנים אחרי המלחמה, אברם עדיין שוכב על מזרן שמונח על הרצפה בדירה מוזנחת בתל אביב וסופר לאחור את הזמן עד שחרור בנו משירותו הקרבי. "אשה בורחת מבשורה" (קופרודוקציה של תיאטרון הקאמרי ותיאטרון הבימה, לפי הרומן האפי של דויד גרוסמן מ־2008) היא הצגה אשר, לדבריו של קרן, עוסקת בניסיון "לנצח את המציאות ולעקוף את הגורל".

"יצירת האמנות הזאת היא זעקה ששואלת איך אפשר להימנע מדם ובו זמנית היא טבולה בדם, וזהו סוד כוחה", הוא אומר. "היצירה הזאת נוגעת בחיים באופן כפול: גם מפני שהקהל יודע את סיפור חייו של הסופר וגם משום שמלכתחילה היצירה נכתבה, לדברי גרוסמן, כדי להגן על הילד שלו. ברגע שנולד בן בישראל, נולדת עמו שאלת הצבא בחיי ההורים שלו. היצירה שואלת איך זה שאנחנו מקבלים את זה כחלק בלתי נפרד מהקיום שלנו".

כתיבתו של הרומן "אשה בורחת מבשורה", המספר על אישה העוזבת את ביתה מפחד שמא חיילי קצין העיר יבואו לפתח ביתה ויבשרו לה על מותו של בנה במבצע צבאי, החלה ב־2003. שלוש שנים לאחר מכן, ב־12 באוגוסט 2006, נהרג בנו אורי עם שלושת חבריו לצוות, בהתפוצצות טנק בדרום לבנון. גרוסמן, אחד מ"שלושת הגדולים" של הפרוזה הישראלית (לצד א"ב יהושע ועמוס עוז. יומיים לפני הבשורה על מותו של אורי קיימו השלושה מסיבת עיתונאים שבה קראו לממשלת ישראל להסכים להפסקת אש), הפך בן לילה לסמל מורכב וטעון של שכול ישראלי. כמה חודשים אחר כך הוא נשא נאום קורע לב בעצרת שציינה 11 שנים לרצח רבין. ב־2008 הרומן יצא לאור, ומשך אליו לא רק את עיניהם של קהל הקוראים הענק של גרוסמן אלא גם מבטי סקרנים, שחיכו לראות את תוצר המפגש האלים והקשה הזה בין כתיבה למציאות.

"אני מרגיש שאנחנו לא מספיק אנושיים כלפי עצמנו ובוודאי לא כלפי אחרים," הוא מהרהר, טרוד. "אנחנו חיים במקום שמצמצם את המנעד הרגשי שלנו כאנשים. אני לא רוצה להישמע כמו כתב לענייני חוץ, אבל כאדם מן היישוב אני רואה איך העולם שלנו זז, אני רואה את התנודות, ואני שואל את עצמי: איך זה נוגע לי? התשובה היא שזה נוגע לי כי הילדים שלי גדלים בכפר הגלובלי הזה. כילד שאלתי את עצמי שאלות כמו מה המקום הזה בשבילי, האם יש משמעות לכך שכאן זה הקאמרי, היכן שחנוך לוין הציג? והנה כאן נסים אלוני, וכאן במדרכות האלה דרך עלי מוהר, ופה ראיתי את כוורת ופה את יוסי בנאי. אני לא מדבר רק בהקשר האמנותי. גם פה בכיכר רבין עמד איש ואמר אחת, שתיים, שלום וקיבל אחת, שתיים, שלוש בגב. מה שמעסיק אותי זה אם לדברים האלו יש את אותה המשמעות עבור הבנים שלי. לאן זה הולך מבחינתם ואיך אני משפיע על זה בכאן ועכשיו? צריך להתעורר".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: c422d06bb