טיים אאוט timeout

שואה שלו

| מאת: מרט פרחומובסקי

למחזאי הפולני טדאוש סלובודז'אנק נמאס מהגישה המתמסכנת של הפולנים כלפי השואה, אז הוא כתב את "הכיתה שלנו" - מחזה מסקרן ושנוי במחלוקת. ראיון לרגל עליית ההצגה בארץ

  • https://static2.timeout.co.il/media/2014/02/sizes/hakita-shelanu-by-daniel-kaminsky3-3_H_wo_680_382.jpg
"הכיתה שלנו". צילום: דניאל קמינסקי

המחזאי הפולני טדאוש סלובודז'אנק לא אוהב שמערבבים בין זוועות מלחמת העולם השנייה לקיטש. המניפולציות הסנטימנטליות נוסח "החיים יפים" ו"הפסנתרן" מביאות לו את הסעיף. על כן בשנת 2008, כשכתב את המחזה "הכיתה שלנו", שמניח על השולחן את היחסים המורכבים בין הפולנים ליהודים על רקע המלחמה ההיא, החליט לשים את הרגשות בצד.

"כשקראתי את המסמכים שעליהם מבוסס הסיפור, עם עדויות של אנשים אמיתיים שלקחו חלק באירועים, הם לא היו סנטימנטליים ולא משעשעים", מספר סובודז'אנק. "המסמכים האלה הציגו את המציאות באופן פשוט, והדבר יצר אצלי בראש את השפה של המחזה. כשסיימתי לכתוב אותו, עברתי על הטקסט ומחקתי ממנו את רוב שמות התואר. לא רציתי להגיד 'חיים נוראים' או 'מקרה מזעזע', אלא פשוט 'חיים' ו'מקרה'. זאת אולי שפה שמרגישה קרה, אבל ככה כל אחד יכול להפעיל את הדמיון ולהחליט איך הוא רואה את הדברים. חוץ מזה יש בי שנאה עזה לסנטימנטליות. אני אוהב רגשות אבל לא אוהב להראות אותם".

סלובודז'אנק – כיום אחד היוצרים הבכירים של התיאטרון הפולני – הגיע לארץ לכבוד הבכורה המקומית של "הכיתה שלנו", שעולה כעת בהפקה משותפת של הבימה והתיאטרון הקאמרי בבימויו של חנן שניר. המחזה עוסק בסיפורם של בני כיתה אחת בעיירה פולנית אופיינית, שמתחיל בשנות ה־20 של המאה הקודמת ומתגלגל עד לזמננו. עלייתו של המחזה בארץ מרגשת את סלובודז'אנק באופן מיוחד, אם כי הוא מסגיר את אכזבתו מכך שהדבר קרה לאחר הרבה זמן.

"מאוד רציתי שהמחזה יעלה בפעם הראשונה דווקא בישראל", הוא מעיד. "עם זאת, אחרי שנערכה קריאה שלו באירוע של מחזות פולניים חדשים בישראל לפני חמש שנים, אף תיאטרון כאן לא הסכים לקחת אותו. רק אחרי שהפיקו את המחזה ב־National Theatre בלונדון וב־22 מדינות נוספות, מנהלי התיאטראות בישראל השתכנעו ללכת על זה. בעיניי היה שווה לחכות, כי חנן שניר יצר כאן הפקה בעלת עוצמה תנ"כית שגילתה לי דברים שלא ידעתי על המחזה. הייתי גם שמח מאוד אם ההצגה הישראלית הייתה מוצגת בפולין, כי הקהל שלנו יופתע לגלות שהיא יותר פרו־פולנית מאשר ההפקה שעלתה אצלנו".

סלובודז'אנק. צילום: דניאל רודצקי ופיוטר וקובסקי

סלובודז'אנק. צילום: דניאל רודצקי ופיוטר וקובסקי

אחד הדברים המעניינים במחזה הוא האופן שבו הוא מחזיר לתיאטרון את מושג הגורל, בעוצמה שלא נצפתה לדעתי מאז הדרמה היוונית הקלאסית. נראה שלדמויות שלך אין אפשרות לחמוק מלשלם ביוקר על מעשיהם. האומנם?

"אני מאמין בגורל, אבל לא במשמעותו הדתית־מטפיזית. מבחינתי גורל הוא כמו ה־DNA של העולם שמתגלה דרך הדיאלקטיקה של הדורות. האדם הוא חלק מהטבע, הוא סוג של בעל חיים, והחוקים של הטבע חלים עליו. אני חושב שהטבע מנחה אותנו לפעול בכוונה טובה ולא לעשות נזק. כשאדם עושה רע זה חוזר אליו או לצאצאים שלו. זאת תפיסה שאני מחזיק בה אחרי שלמדתי והפנמתי הרבה השפעות במהלך חיי – גם מהדת וגם מסוציולוגיה, פילוסופיה ופסיכולוגיה – שמעניקות לנו מפתחות לעולם. המחזה שלי נותן ביטוי לתפיסת העולם הזאת, שקרובה לתפיסותיו של הפסיכותרפיסט ברט הלינגר. זו תפיסה שקרובה ברוחה גם לטרגדיה היוונית וגם לשייקספיר, בניגוד למחזאות המודרנית שמושפעת מהפסיכולוגיה נוסח פרויד ויונג. לדעתי, מכיוון שהבמאי חנן שניר עוסק בפסיכותרפיה ומכיר היטב את הלינגר, הוא הבין על מה אני מדבר והצליח לפענח את המחזה באופן מרשים".

התפיסה שאתה מדבר עליה מכתיבה עולם דרמטי, שבו למרות מעשי הזוועה שמתרחשים לנגד עינינו, קשה לנו לראות את הדברים כשחור מול לבן, טובים מול רעים. האם זאת התחושה שביקשת ליצור אצל הצופים?

"כמובן. אין לי עניין לרצות אף אחד או להפנות אצבע מאשימה. מעניין אותי המצב האנושי בסיטואציה הנתונה, המכניזם של הטרגדיה. התפקיד שלי כאמן הוא לספק את הדיאגנוזה, לא את התרופה".

בהמשך להפקה פולנית מצוינת של "הדיבוק" בבימויו של קשישטוף ורליקובסקי, שהוצגה כאן לפני כמה שנים בפסטיבל ישראל, "הכיתה שלנו" היא עדות נוספת לעניין הרב שמתעורר בשנים האחרונות בתרבות הפולנית העכשווית לנושאים יהודיים. סלובודז'אנק מסביר שהדבר נובע מהגילוי של ההשפעה היהודית העצומה על התרבות הפולנית על ידי הדור החדש של האינטלקטואלים המקומיים. "ההשפעה הזאת הושתקה במשך עשרות שנים ובשנים האחרונות הדברים פורצים החוצה", הוא אומר. "לעומת זאת, זה גורם גם להקצנה במחנה הלאומני והאנטישמי שנתמך על ידי הכנסייה הקתולית".

איך התחילה ההתעניינות הזאת?

"ב־2001, כשיצא בפולין ספרו של ההיסטוריון יאן טומש גרוס "שכנים", שעסק בטבח שביצעו הפולנים ביהודים בעיירה ידוובנה, התחיל בלבול גדול אצל ההיסטוריונים, העיתונאים והפוליטיקים. לפתע התברר שיש הרבה מסמכים על מה שקרה בין הפולנים ליהודים בזמן מלחמת העולם השנייה, והתחילו להתפרסם גם זיכרונות של יהודים מהתקופה שלא דיברו קודם לכן. בשלב הזה התחלתי לאסוף חומרים שונים שהתפרסמו על הנושא בתיקייה במחשב כי זה נגע בי מאוד. במשך הרבה שנים דיברו בפולין רק על הסבל של הפולנים. האתוס הפולני מבוסס על כך שהפולנים הם מעין 'הישו של אירופה', אלה שסבלו לאורך השנים מידי כולם: הרוסים, הגרמנים וגם היהודים. והנה, פתאום התברר שגם הפולנים גרמו סבל, והם לא יותר טובים מכל עם אחר".

"הכיתה שלנו". צילום: דניאל קמינסקי

"הכיתה שלנו". צילום: דניאל קמינסקי

נשמע מוכר. בישראל קיימת חשדנות רבה בין הקהל לאמנים, ויש תפיסה שאומרת שהאחרונים תמיד שואפים להציג את המדינה באופן שלילי בעיני העולם כדי לזכות להכרה. איך הקהל הפולני מגיב למחזה שמציג את בני עמו באופן לא מחמיא מאוד?

"כמו בכל מקום, הקהל בפולין מתחלק לחכמים ולטיפשים. האנשים הגיבו בהתאם לרמה השכלית שלהם. מצד אחד ההצגה מאוד הצליחה בפולין ונצפתה עד היום על ידי 80 אלף איש. קיבלתי גם את פרס ניקי, הפרס הספרותי החשוב ביותר בפולין, שמעולם לא ניתן לפני כן למחזה. מצד שני, כמה וכמה אנשים טענו שאני צריך לעזוב את פולין ולהגר לישראל".

"הכיתה שלנו", בתיאטרון הבימה בחמישי (20.2) בשעה 20:00. בתיאטרון הקאמרי 25.3, 20:30

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: abf6601