טיים אאוט timeout

כוכב המזרח

| מאת: יובל אביבי

סלים נסיב צלל לסיפור חייה של אום כולתום ויצא כשבידו הספר "אום". עכשיו יצירתו הופכת למחזמר, ונסיב ממשיך להאמין שאם הישראלים יבינו את חייה של הזמרת, הם יבינו את העולם הערבי. ראיון

  • https://static2.timeout.co.il/media/2014/05/sizes/Nassib-Selim_H_wo_680_382.jpg
סלים נסיב

אם תשאלו את סלים נסיב, "אום", ספרו על אום כולתום שהופך בימים אלה למחזמר בישראל הוא בכלל לא על הזמרת. "בחרתי לכתוב עליה כי אבא שלי אהב אותה בשנות ילדותי בלבנון. אבל אמרתי לעצמי שאם הקהל יבין את היחסים בין אום כולתום לקהל שלה – הוא יבין את העולם הערבי. זה לא ספר עליה, אלא על המציאות הערבית באותו זמן".

היוצרים של המחזמר בישראל, שהופק על ידי התיאטרון הערבי־יהודי ביפו, עלה לראשונה בפסטיבל מדיטרנה באשדוד ויעלה שוב ב־6.6 ברדינג 3, כנראה חושבים קצת אחרת. להם, כך נראה, קל יותר להציג בפני הקהל הישראלי את סיפור האהבה הבלתי ממומש בין כולתום (בגילומה של גלית גיאת) לאחמד ראמי (בגילומו של ג'ורג' אסכנדר) שכתב לה רבים משיריה. ראמי היה מאוהב באום כולתום כל השנים, דבר שהוביל למערכת יחסים דיוואית למדי שכללה עלבונות, ריבים, ניתוקי קשר וחזרה סוערת לשיתופי פעולה.

"בישראל אוהבים את אום כולתום ללא קשר לפוליטיקה", טוען אלי גרינפלד, היועץ האמנותי של ההפקה הישראלית, ששמרה על שפת המקור של השירים שיושרו בה. "זמרים ישראלים שרים את שיריה בהופעות. זו אהבה אותנטית של אוהבי המוזיקה הערבית". זה לא שבספר, שיצא בשנת 1994 בצרפת ותורגם לעברית ב־1999 (על ידי חגית בת־עדה, הוצאת אסיה), אין את אותה אום כולתום שהקהל הישראלי – אוהבי התרבות הפופולרית והתרבות הגבוהה כאחד – עורג אליה, אבל ניכר שנסיב מתאמץ מאוד להשוות בין הסיפור האישי שלה – אישה מצרית מדוכאת בחברה פטריאכלית – למצבה הלאומי של מצרים, נושא שכנראה מעניין קצת פחות את הצופה הישראלי הממוצע.

"הסיפור הוא האהבה שנמצאת מחוץ להישג יד, כמו המודרניות שנמצאת מחוץ להישג יד", הוא מסביר. "המסר שאחמד ראמי כתב בשיריו הוא תוצאה של האהבה הנכזבת שלו, שאהבה היא בלתי אפשרית וכולה רק געגועים מייסרים. וזה קורה בדיוק ברגע שבו העולם הערבי צועד לקראת המודרניות, רגע לפני שהתקווה הזו מתפוררת".

 אתה גם משווה בספר בין העצמאות של האישה המצרית לעצמאות שקיבלה המדינה.

"כן, לאישה חזקה אין מקום בעולם הערבי. כשהיא רווקה היא תחת השגחת אביה וכשהיא נשואה – תחת בעלה. עבור אום כולתום זה היה בלתי אפשרי, כולם ידעו על הנטיות המיניות שלה אבל זה היה סוד כמוס. היה לה קשה לנהל חיים רגילים כי היא הייתה אישה לא רגילה". לשמועות על כך שאום כותום הייתה לסבית הוא מתייחס כאמת ברורה מאליה, אבל את השמועות שגם זרם בה קצת דם יהודי, לצד התמיכה שלה בזרמים אנטי־ציוניים במצרים, הוא מבטל כלאחר יד. השירים שלה נגד הישות הציונית, שמוזכרים בספר בחלק הנוגע לימים הקשים במצרים אחרי מלחמת ששת הימים, נתפסים בספר כחלק מהיותה בשר מבשרה של הלאומיות המצרית.

דווקא המאמץ הזה, להחדיר משמעות לאומית סימבולית לחייה של הזמרת, לצד ההתעקשות לספר את סיפורה דרך עיניו של ראמי, הופכים את הספר לפחות טוב ממה שיכול היה להיות. כמו הדיווה וסגנון השירה שלה – הספר נטה לפתוס וחשיבות עצמית, ומה שעבד על הבמה עבור אום כולתום לא תמיד עובד בדפים של הספר. המבנה הרומנטי שלו, שנותן לעתים תחושה מאוד לא נוחה של ארכאיות (אם כי, יש לזכור, הספר נכתב לפני 20 שנה על מצרים שלפני כמעט מאה שנה), הוא כנראה זה שגרם למפיקים הישראלים לבחור בו כבסיס למחזמר.

לאום כולתום יש ביוגרפיה אמיתית, שנחשבת למוצלחת ומדויקת, שכתבה וירג'יניה דניאלסון ותורגמה לעברית כמה שנים אחרי שתורגם ספרו של נסיב. גם היא הקפידה לראות באום כולתום יותר מאשר עוד זמרת, ולהדגים כיצד היא מסמלת את הלאומיות המצרית במאה ה־20. כשספרו של נסיב התפרסם באגלית ב־2006, כתב עליו מבקר "הניו יורק טיימס": "קוראים המתעניינים בסיפור חייה העוצמתי של אום כולתום יעשו בשכל אם יפנו לביוגרפיה האינטליגנטית והמרגשת שכתבה דניאלסון. דמותה של אום כולתום מגיחה שם במלוא מורכבותה, ואחמד ראמי נוטל את תפקידו הראוי כאחד מהרבה גברים שהתקשרו עמה במהלך חייה".

אום כולתום לא אישה רגילה. צילום: Getty Image

אום כולתום. צילום: Getty Image

אבל עבור גרינפלד, מה שהיה חסר בביוגרפיה הזו הוא הממד הרומנטי שהוא רואה אצל נסיב: "הנרטיב של הרומן הדרמטי בינה לבין הכותב המרכזי של שיריה מאפשר יצירת מתח ובניית דמויות, ובאמצעותן אפשר לספר את הביוגרפיה שלה ושל התרבות והמוזיקה הערבית. כולנו מאוהבים בה ומחזרים אחריה". אז הישראלים מתעניינים ברומנטיקה והכותב המקורי מעוניין דווקא בפוליטיקה, ושני הדברים האלה עושים קצת עוול לזמרת עצמה. אבל נסיב מספר שהוא שמח במיוחד שזו הפקה של תיאטרון יפו, מתוך הנחה שהיא תוביל לשיתוף פעולה בין יהודים לערבים.

 כמי שגדל כילד יהודי בלבנון, זה חשוב לך?

 "שנות ילדותי היו שמחות. בכלל לא ידעתי שיש בעיה, הלכתי לבית ספר יהודי, לבנון הייתה מדינה יפהפייה".

אחרי 1967 זה השתנה?

"אחרי 67' הכל השתנה. עדיין היו מעט יהודים בלבנון, רובם ממוצא סורי (כמו משפחתו של נסיב – י"א) והם עזבו אחרי המלחמה. זה לא היה עניין גדול". נסיב עבר לצרפת, אבל אחרי כמה חודשים חזר ללבנון, הפעם לא כתושב אלא ככתב העיתון הצרפתי "ליברסיון", שבעבורו סיקר את המזרח התיכון, את מלחמת לבנון הראשונה ואת הכניסה הישראלית למדינה.

איך אתה מרגיש כשאתה מסתכל היום על לבנון?

 "הכל הופך לגרוע יותר ויותר. הייתה לנו תקווה באביב הערבי אבל זה התפוגג מהר. המצב קשה מאוד בסוריה, אבל גם במצרים. בלבנון הם מנסים לא להתערב ואני מקווה שיצליחו".

כתבת ספר נוסף שמתאר רומן של גולדה מאיר עם בנקאי פלסטיני.

 "נכון. זה סיפור ששמעתי מחבריי, אבל בספר הזה רציתי לתאר את הבעיה שנרקמת כשעולמות שונים נפגשים. זו האובססיה שלי – להצליח לחיות ביחד עם השונה. אני לא מבין את הצורך הזה של חברה להיות אחידה. אני רוצה להיות מעורבב, אבל רוב החברות מרגישות בטוחות רק כשכולם בדיוק אותו דבר".

 בדיוק על זה יצרת את הסרט "האם היית שוכב עם ערבי/ה", שבו תושבי ישראל, יהודים וערבים, נשאלים מול המצלמה אם הם היו שוכבים עם בן העם השני. קצת כמו אום כולתום – המיני הוא הלאומי, הרומנטי הוא ההיסטורי.

 "כן, כן, זה בדיוק אותו הדבר. היהודים בכלל לא שואלים את עצמם את השאלה הזו, כי הם לא מצליחים לראות בערבים הישראלים אובייקט מיני. הם יילכו עם כל בן מוצא אחר, חוץ מערבים ישראלים. לצערי הרב אני לא אופטימי. אני חושב שזמנים קשים מגיעים. האנשים שרוצים לעשות שלום עם ישראל הולכים ומתמעטים".

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: abf6601