טיים אאוט timeout

כינוס איברים דומים: הצלם הישראלי שעורם רקדנים מכל העולם

| מאת: נעמה רק

כבר שלוש שנים שהצלם ניר אריאל מטפח את החולשה שלו לרקדנים, נוסע אחריהם ברחבי העולם ומצלם אותם בערמות. בריאיון לרגל התערוכה שלו בניו יורק, שמתעדת להקות ביוון, קנדה, ארצות הברית וגם תל אביב, הוא מספר איך צמד המילים "בת שבע" הוא ההוקוס פוקוס של עולם המחול

  • https://static2.timeout.co.il/media/2016/05/sizes/Cedar-Lake-Contemporary-Ballet-2014_h_wo_680_382.jpg
להקת הבלט העכשווי סידר לייק. צילום: ניר אריאלי

"יש במחול משהו לא מושג ולא מובן עבורי, כי אני לא יכול לרקוד בכלל", מנסה להסביר הצלם ניר אריאלי את הבחירה החוזרת שלו לצלם רק רקדנים. "פשוט אין לי היכולת לזוז עם הגוף לצלילי מוזיקה. זה טרגי, כמו נכות פסיכולוגית. אבל כשאני רואה עבודה טובה, למשל של שרון אייל שהיא הקראש האמנותי שלי, משהו בי זז מבפנים".

ניר אריאלי בכלל לא ראה מופע מחול עד שהגיע לניו יורק, עיר מגוריו בשנים האחרונות. הוא הגיע לעיר כדי ללמוד בבית הספר לאמנות חזותית (SVA) במנהטן, ואת ההיכרות הראשונה עם התחום שיהפוך לנישה שלו ערך בלוקיישן ראוי במיוחד – בית הספר ג'וליארד. "בג'וליארד מקבלים כל שנה רק 17 רקדנים מצטיינים מרחבי העולם. הרמה המקצועית הגבוהה והרפרטואר המגוון אפשרו לי להיחשף לתחום לראשונה בצורה הכי נכונה שאפשר. דרך בן דודי שלמד שם הצלחתי להגיע לרקדנים ולצלם אותם, ובפרויקט התזה שלי בלימודים כבר צילמתי רק אותם. מכל העבודה שעשיתי עם רקדנים בשנים האחרונות אני מרגיש שלמדתי עליהם משהו פרטי, ואני יכולה לתקשר איתם למרות שאני משתמש במילים ולא בתנועה ובגוף, כמו שהם רגילים לעשות כשהם עובדים".

על רצפת חדר החזרות. ניר אריאלי

על רצפת חדר החזרות. ניר אריאלי

הרקדנים ליוו את אריאלי (30) גם לפרויקט החדש שהוא מציג בימים בימים אלה בגלריית הבית שלו, Daniel Cooney Fine Art בניו יורק. התערוכה "Flocks" מתעדת כמה מלהקות המחול הגדולות בעולם כשרקדניה נערמים זה על זה כמעין פסל חי, קווץ' אנושי שגורם לצופה לתהות איזה איבר מחובר לאיזה גוף ואיך אף אחד לא נחנק למוות בתהליך.

במסגרת הפרויקט צילם אריאלי 20 להקות מחול עכשווי מרחבי העולם. לפרויקט הסופי נכנסו רק 16 מהן, ואל קירות הגלריה הגיעו רק תשעת הצילומים הטובים ביותר. רבות מהלהקות – בהן בלט טורקדרו ממונטה קרלו הבלט, העכשווי סידר לייק, להקת המחול שן וויי, בלט היספניקו והלהקות של מרת'ה גרהם ואלווין איילי – פועלות בניו יורק, אבל הפרויקט הצריך גם נדודים בארצות הברית ומחוץ לה. אריאלי נסע לקנדה בעקבות לה בלט ג'אז דה מונטריאול ולה קאר דה לומבה, לשיקגו עבור Visceral Dance, וכדי לתפוס את הלהקה ההולנדית Nedetlands Dans Theater הוא לקח אוטובוס של שמונה שעות מהקצה הצפוני של יוון לעיירת החוף קלמטה שבדרום ("זה היה שווה את זה, הם הלהקה היחידה שיש לה שתי תמונות בתערוכה").

ערמת ילדים. Nederlands Dans Theater. צילום: ניר אריאלי

ערמת ילדים. Nederlands Dans Theater. צילום: ניר אריאלי

אריאלי עבד כשעה עם כל אחת מהלהקות, ולרשות הרקדנים עמדו שלושה חוקים וצילום להכוונה – התמונה הראשונה בפרויקט, בהשתתפות רקדני להקת בת שבע. החוק הראשון: להשאיר כמה שפחות חלל שחור בין הגופים. השני: לערבב ככל האפשר את חלקי הגוף. השלישי והמאתגר מכולם: לשחרר. אריאלי מספר כי הרעיון נבט במוחו עוד הרבה לפני שהחל לצלם, ומקורו במחשבה שרקדנים תמיד טעונים באנרגיה.

"הרקדן נמצא עם המחול כל הזמן, גם כשהוא לא מתאמן או מופיע. הוא טעון באנרגיה קינטית, שהיא דבר שאפשר לראות וגם לצלם", הוא מסביר. "אני ביקשתי לתעד מה קורה כשהתנועה נגמרת, כשפורקים מהגוף את כל האנרגיה הזאת". הרעיון התהווה בשנת 2013, כאשר במהלך ביקור מולדת הוצע לאריאלי לצלם את הפוסטר לערב הרקדנים־יוצרים המסורתי של להקת בת שבע. "בעולם המחול של היום הרקדן הוא כבר לא רק מבצע, הוא שותף ליצירה, ובבת שבע שמים על זה דגש גדול. הערב שיוצרים הרקדנים בעצמם הוא חלק משמעותי מה־DNA של הלהקה. כשהציעו לי לצלם את הלהקה, הדבר ראשון ששאלתי הוא אם יש תקציב. כשענו לי שלא, שאלתי מיד אם זה אומר שאני יכול לעשות מה שאני רוצה. הם היו פתוחים לגמרי. תיארתי להם את התמונה של ערימת הרקדנים שהייתה לי בראש וגיששתי אם זהו משהו שבכלל אפשרי פיזית או שכולם יימחצו. ידעתי שרקדנים קודם כל יגידו 'כן' ואז יבדקו איך עושים את זה, וזה בדיוק מה שקרה".

Ballet Hispanico. צילום: ניר אריאלי

Ballet Hispanico. צילום: ניר אריאלי

בסיום הסשן ההוא הבין אריאלי שיש לו ביד פרויקט חדש, והעובדה שדווקא הלהקה הישראלית הייתה הראשונה לקחת בו חלק הייתה הקלף המנצח שאִפשר לו לאסוף כמה מהלהקות הטובות בעולם. "הקזתי דם כדי שלהקות מהטופ של עולם המחול העכשווי יגידו לי כן וייתנו לי שעה אחת מהחיים של הרקדנים שלהן. לבת שבע ולאוהד נהרין בפרט יש מוניטין בינלאומי מטורף, ברמה שלא בטוח שבארץ מצליחים לתפוס. תשאלי רקדנים בג'וליארד מה הם רוצים לעשות בסיום הלימודים שלהם במוסד הכל כך יוקרתי הזה, והם יגידו שהם רוצים לבוא למדינה רוויית מלחמות שהם לא מכירים ולא דוברים את השפה בה כדי לרקוד בבת שבע. כשאתה אומר ללהקות שהרקדנים של בת שבע כבר הצטלמו לפרויקט שלך, הן משתכנעות יותר בקלות כי הן רוצות להיות מקושרת לשם הזה בעצמן".

אל תקפצו לו

לפני שאריאלי הגיע לעולם המחול, הוא צילם כמעט את ההפך הגמור – חיילים. את דרכו המקצועית הוא התחיל בשירות בעיתון "במחנה", שהוא מגדיר כתואר הראשון שלו. "גדלתי ביישוב קטן שבו לא היה לי שום קשר עם אנשים יצירתיים, וזו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שמצאתי את המקום שלי", הוא נזכר. "זה היה שירות מאוד הרפתקני, שכלל בין היתר את מלחמת לבנון השנייה עם טילים שורקים מעל הראש והכל. שם הבנתי מה מעניין אותי לצלם ובעיקר מה לא – צילומי עיתונות. אני לא אוהב לרדוף אחרי הנושא שלי, אני חייב ליצור דיאלוג איתו".

Ballet Hispanico. צילום: ניר אריאלי

Ballet Hispanico. צילום: ניר אריאלי

שנים אחרי שעבר מצילום המצ'ואיזם הישראלי בשיאו אל סוג רך ואחר של גבריות, אריאלי עודנו מרותק ממושאי הצילום שלו, כמעט כמו צלם טבע שמנסה לפענח צורת חיים חדשה על מנהגיה ודרכי התקשורת הייחודיים שלה. "זה עדיין מפיל אותי מהרגליים. אני אמנם עדיין מרגיש כמו בור בתחום, אבל אני מרגיש שלמדתי לפחות מעט את השפה הכוריאוגרפית ואני יכול להשתמש בה כדי לתקשר עם המצולמים שלי, בצורה אבסרקטית ומוזרה שעובדת", הוא אומר. "בכל פרויקט שלי אני מנסה להביא משהו מהעולם הזה שהוא לא חשוף. העיסוק במחול במרחב האמנות החזותית לא מטופל בעיניי בצורה מספיק אינטליגנטית. אני רואה בניו יורק איך הרבה צלמים מתייחסים לרקדנים כאל טכנאים של תנועה – מצלמים אותם קופצים, עם הרגל למעלה או באיזו תנוחה בלתי אפשרית אחרת, אבל יש בהם הרבה יותר מזה. מדובר באנשים ובקבוצות סופּר מעניינות, עם סגנון חיים יוצא דופן שמעניין לחקור גם ברמה חברתית. כשמחפשים אמן שראה יותר צריך להרחיק, אולי אפילו עד דגה שעסק הרבה בנושא, ולהתייחס לכך שהוא בחר לגשת דווקא לחדר ההלבשה. הדבר האחרון שמעניין אותי הוא לצלם להקה מופיעה. אין לי שום שאיפה להביא לצופה שלי משהו שהוא יכול לראות בעצמו בסוזן דלל, זה יהיה עלבון למחול".

"Flocks" – ניר אריאלי. Daniel Cooney Fine Art Gallery, 508-526 West 26th Street, Suit 9C, NYC. עד 4.6

 

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: f2fadbfc0df0