טיים אאוט timeout

לב של אבן: מרלן מונטרו פריטאס מקימה פסלים לחיים

| מאת: שיר חכם

הכוריאוגרפית מרלן מונטרו פריטאס משתמשת בדימויים שיעוררו אסוציאציות למונחים כבדים כמו פוסט קולוניאליזם. אל תיתנו לזה לבלבל אתכם, העבודה שהיא תעלה בפסטיבל ישראל עוסקת קודם כל בגופים ובפסלים, בבשר ובאבנים

  • https://static2.timeout.co.il/media/2016/05/sizes/01-פסטיבל-ישראל-מחול-Of-Ivory-and-Flash-Photo-by-Pierre-PLANCHENAULT.jpg_h_wo_680_382.jpg
על שנהב ובשר - פסלים גם בוכים. צילום: פייר פלאנשו

מרלן מונטרו פריטאס, הכוריאוגרפית והרקדנית שתעלה את עבודתה החדשה והמדוברת "על שנהב ובשר – פסלים גם בוכים" בפסטיבל ישראל, יוצרת בשדה טעון אסוציאציות פוליטיות. היא נולדה ברפובליקה של כף ורדה (שהייתה קולוניה פורטוגזית), שפת האם שלה היא קריאולית והיא גרה בליסבון, אבל היא מתנערת מכל עיסוק בדיכוי קולוניאלי בעבודותיה, גם אם הוא צץ בהן לעתים באופן לא מודע. אותה לא יכניסו לנישה הזאת.

כשמונטרו פריטאס נשאלת על הדמיון בין יצירותיה לאלה של כוריאוגרפית פורטוגזית מוכרת אחרת, ורה מנטרו, שעסקה באחת מעבודותיה בדמותה של ג'וזפין בייקר – בדרנית אפרו־אמריקאית שזכתה למעמד של כוכבת בינלאומית – מונטרו מתוודה שרבים תהו על הדמיון בעיסוק בנושאים פוסט קולוניאליים ו"שחורים", בעיקר ביצירתה "Guintch" (זונה וציפור בקריאולית). היא ממשיכה לטעון בתוקף כי הזיקות שלה אל בייקר אסתטיות בלבד. לדבריה, "בייקר עשתה דברים פרפורמטיביים בזמנים שבהם אנשים לא היו עושים אותם. הדרך שבה בייקר משחקת עם הגוף שלה ועובדת אסתטית מושכת אותי, אני מרגישה קרובה יותר לזה מאשר למאבק האנטי קולוניאלי שלה. אני נקשרת לדברים ברמה אסתטית מהר וחזק יותר".

מונטרו פריטאס היא חיית במה היפר אקספרסיבית. זה נדמה כאילו כל מחשבת המערב פסחה על תשוקתה לעשות מחול; אין פה אקדמיזציה, רק ריקוד פיזי ופיגורטיבי. היא גם לא התחנכה על ברכי הבלט הקלאסי בגיל צעיר כמו רוב הרקדנים, אבל גופה דרוך ועמוס בהבעות וברצון לפרוש אותן. עבודותיה עוסקות בממד החייתי והפיסולי של הריקוד כהנפשה ואי הנפשה – בין שהיא מחיה את פרינס, את המיתוס היווני של פיגמליון או גיבור מסיפור של פטר הנדקה.

מונטרו פריטאס עבדה גם כרקדנית עם כוריאוגרפים ידועים כגון בוריס שרמץ הצרפתי והייתה שותפה יוצרת לפרויקט מימוזה, שחובר על ידי כמה כוריאוגרפים ועסק בהיתוך בין תרבות הנשפים של קהילת הטרנסג'נדרים בניו יורק בשנות ה־80 ("ווגינג") לבין קבוצת המחול הפוסט מודרנית ג'דסון צרץ' שפעלה בשנות ה־60, יחד עם ססיליה בנגוליה ופרנסואה שינו (שמגיעים גם הם להופעה בפסטיבל ישראל). גם כאן היא ניגשה לנשפי הווגינג ללא כל עניין בייצוג נאמן למקור או ביצר המחאה הפוליטי שלהם, אלא פשוט לצורה.

על שנהב ובשר - פסלים גם בוכים. צילום: פייר פלאנשו

על שנהב ובשר – פסלים גם בוכים. צילום: פייר פלאנשו

העבודה שתעלה בפסטיבל ישראל, שעלתה בבכורה בפסטיבל מונפלייה ב־2014, החלה בסקרנותה המוגברת לפסלים בתור נושא לריקוד. היא אספה מקבץ דימויים הקשורים בפסלים, כגון אטלס הסוחב את הארץ, פיגמליון – הפסל הקפריסאי שהתאהב בפסל של אישה משנהב שהוקם לחיים על ידי אפרודיטה – והציבה ארבעה רקדנים ושלושה מוזיקאים (שכמעט אינם מנגנים פרט לשימוש איקוני במצלתיים) בנשף ביזארי לצלילי מוזיקה אוריינטלית שאורכו שעה וחצי ובמהלכו הפסלים נואמים, ישנים, הולכים לשירותים ורוקדים.

לדבריה, "יצרתי מסיבה של פסלים, משהו שיגרום להם לרצות לשיר, לרקוד, לנגן מוזיקה, לישון. מה שמעניין אותי בפסלים הוא ניגוד האיכויות שלהם, הם משהו חי ומת, קשה ורך, חם וקר".

חצי משמה של העבודה, "פסלים גם בוכים", לקוח משמו של סרטם של אלן רנה וכריס מרקר (הנקרא "פסלים גם מתים") מ־1953. דרך המוזיקה, החיתוכים בעריכה, הקרבה והריחוק של המצלמה מהאובייקטים, רנה מקיים בסרט מעין מעשה פיגמליון ומחיה תרבות שלמה, שנלכדה באבן. מונטרו מסכימה: "אהבתי את האסתטיקה של הסרט וחשבתי שזה קשור ליצירה שלנו". "על שנהב ובשר – פסלים גם בוכים" לא תגרום לכם להתרגש ולחוש שאתם בנשף שבטי, אבל כן תגרום לכם לחשוב מה קורה לריקוד כשהוא נתקל בכוח ההופכי שלו: הדחף לקפוא במקום.

"על שנהב ובשר – פסלים גם בוכים", במסגרת פסטיבל ישראל, תיאטרון ירושלים לאמנויות הבמה, מרכוס 20 ירושלים, חמישי (2.6) 22:00, 75־150 ש"ח

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: f2fadbfc0df0