טיים אאוט timeout

עוד לפני חוק הנאמנות, התיאטרון הישראלי מנוון ומגויס מדי

| מאת: עידוא דגן

הבעיה האמיתית של התיאטרון בישראל, אם שואלים את היוצרים, היא לא שרת התרבות אלא הגישה המסחרית של התיאטראות הרפרטואריים. התיאטרון בישראל חי ובועט בשוליים, אלא שללא תקציבים ועם פחד מהגרזן הממשלתי גם הוא לא בטוח

  • https://static2.timeout.co.il/media/2015/10/sizes/השימוע-רננה-רז-קרדיט-צילום-כפיר-בולוטין-h_wo_680_382.jpg
רננה רז, השימוע. צילום: כפיר בולוטין

התיאטרון הישראלי ידע בתקופות הזוהר שלו אי שם במאה הקודמת לזעזעז את אמות הספין של סדר היום הציבורי, להטיל ספק בערכי יסוד ובמנהיגים ואף לנבא מהפכים פוליטיים. זה כבר מזמן לא כך. בד בבד עם צמיחתו המטאורית הפך התיאטרון הישראלי לפנומן עולמי במספר המבקרים בשנה בזכות שיטת מפעלי המנויים, אך גם התנוון. ככה זה כשאתה קונצרן. הבעיה האמיתית בעיני אמני התיאטרון הישראלים, שארבעה בכירים מהם מרואיינים כאן, היא בכלל לא שרת התרבות וחוק הנאמנות שלה. שכבת הנהלת התיאטראות הרפרטוארים הם שמשליטים צנזורה בשגרה, גם ללא הזדקקות לחוק. נכון אמנם שלאחרונה נעשה סבב חילופי כיסאות בהנהלות, אך ה־DNA נותר, ונגד הסטגנציה הזאת הם יוצאים. התיאטרון הפוליטי והאוונגרדי חי ובועט בישראל, אבל הוא מתרחש, כצפוי, בשוליים של התמיכה הציבורית – בפרינג'. אלא שהוא מקבל רק 20 מיליון ש"ח מתוך תקציב התיאטרון שעומד על כ־100 מיליון ש"ח (מתוך יותר ממיליארד ש"ח לתרבות בכללה).

רננה רז, שביום יום נוהגת להזהיר אותנו מפני בצורת, נלחמת בדרכה באפקט המצנן של ישראל המתייבשת. כעת היא עובדת על יצירתה "Wart" (הלחם של Art ו־War) ומריצה את "השימוע" על פרשת המורה אדם ורטה.

לא קשה לשכנע גופים לתמוך בעבודה שעוסקת במלחמה בימים אלה?

רז: "מכיוון שתמיד הייתי יוצרת עצמאית ולא תחת איזה מוסד, אז לשמחתי אין בי את הפחד הזה. אמנם אני מקבלת תמיכה מהמדינה אבל אני מתייחסת לזה בצורה עניינית".

יש שיגידו שעליך לוותר על התמיכה הממשלתית.

"אני לא חושבת שצריך למצוא פתרונות אחרים חוץ מהמדינה, זה תפקיד המדינה לתמוך בתרבות, ואנחנו צריכים להתעקש על זה. הטרמינולוגיה שהשרה הנחילה, של 'חופש המימון', זה מהלך שמבחינתה הוא מבריק אבל הכסף שבאמצעותו מממנים עבודות, גם של אנשים שחולקים על דעתה, הוא לא כסף משפחתי שלה, אלא שלי ושל עוד אנשים שחושבים כמוני. בדיוק כמו שלא שואלים אם לקחת את הכסף שלי ולבנות בו תשתיות להתנחלויות או להקים ישיבות – זה אותו הדבר, על זה מבוסס העיקרון הדמוקרטי".

רננה רז. צילום: איליה מלניקוב

רננה רז. צילום: איליה מלניקוב

יש תגובות לעבודות שלך שמראות ש"האפקט המצנן" חלחל לפקידות?

"פגשתי הרבה אנשים שפחדו להזמין את 'השימוע' כי חששו שהיא שמאלנית. ההצגה נמצאת בסל תרבות והרבה פעמים אומרים לי 'לפני שנזמין את ההצגה אנחנו חייבים לוודא שהיא לא שמאלנית', אז אתה רואה את הפחד שחדר למערכת החינוך במקרה הזה, אבל הלכה למעשה אני ממש לא מרגישה את זה".

מה את חושבת על תגובת הנגד של האמנים עד כה?

"אמנים הם ממילא אנשים שנאבקים לשרוד, אז לצפות מהם לנהל מאבק מרשים וגדול זה קצת יותר מדי. עם זאת זה לא אומר שהמאבק הוא לא צודק. הוא יכול היה להיות מאוד אפקטיבי אם רק מנהלי המוסדות הגדולים היו מגבים את היוצרים, אבל האפקט המצנן קיים אצלם מזמן".

עלייתו של הפוליטי

יואב ברתל, שזכה בפרס ההצגה הטובה ביותר בפסטיבל עכו 2016, מעלה כעת עם זוגתו אביגיל רובין ועם הכוריאוגרף רן בן דרור את ההצגה "13 פרגמנטים", על הטבח של ברוך גולדשטיין במערת המכפלה.

הרגשת אי נעימות כאשר נדרשת לגייס מימון מהפקידות לפרויקט פוליטי כזה?

ברתל: "אני אעשה פרויקט אם יהיה לי מימון וגם אם לא יהיה. עם זאת, כשהצענו את המופע הזה לאיזו מסגרת מארחת אמרו לי שהמופע נראה להם מדהים אבל הם לא יכולים להביא אותו, וזה יכול להיות חלק מאותו אפקט מצנן".

אתה טוען שהפרינג' עצמאי יותר ולא מחויב בקשרי "שמור לי ואשמור לך" שהתיאטראות הרפרטואריים כבולים בהם.

"בדיוק. נראה את משרד התרבות מנקד את הרפרטוארים בקריטריוני התמיכה על חשבון נפש או על תעוזה ויזואלית ולא רק על מספר הרצות. אני רואה כמה השלכות אפשריות לחוק – מכיוון שרשויות מקומיות מעוניינות מאוד לרצות את משרד התרבות, אני דווקא רואה פגיעה אפשרית בפסטיבלי הפרינג' מחוץ לתל אביב. ראינו את זה כבר קורה בעכו. במקביל אני דווקא רואה הרבה אמנים שלא היו להם כל כוונות לעסוק בפוליטי מתעניינים בתחום הזה מחדש ולדעתי נראה יותר יצירות פוליטיות בהמשך".

מפחדים מ"נו נו נו"

דרור קרן, שחקן בכיר ובמאי בקאמרי, דווקא קיבל את גב ההנהלה כשהעלה בהצלחה את "על האש" שעוסקת בהשלכות השיח הפוליטי על המרקם החברתי הישראלי. הוא זיכה את הקאמרי בפרסי התיאטרון ובאולמות מלאים וזה מה שמאפשר לו להביע ביקורת דווקא מבפנים.

האם נתקלת בעבודתך בצנזורה עצמית?

קרן: "לא מצאתי את עצמי עדיין מפחד להגיד מילה זו אחרת אבל בוודאי שיש חשש, יש זהירות, אני מרגיש את זה באופן ברור. יש פחד מלעשות גלים, אם זה בבחירת הנושאים של ההצגות, האמירה. תיאטרון היום יעדיף כמובן לא להרגיז אף אחד, כי מפחדים מגרזן התקציב, מלקבל "נו נו נו" מלמעלה ומסגירת הברז.

דרור קרן. צילום: איליה מלניקוב

דרור קרן. צילום: איליה מלניקוב

"אני חושב שהעובדה שמחזות זמר הם היום החזות של התיאטרון, מפתים קהל עם מוזיקה וריקודים, דרך סיפורים לא מורכבים מדי – זה חלק מתהליך הקהות שעובר עלינו, בהימנעות מלעסוק בנושאים בוערים".

היכרת את חנוך לוין ועבדת איתו. אתה יכול לשער מה הייתה יכולה להיות תגובתו לחוק?

"אין לדעת. האיש איננו, אבל יצירתו נשארה. אפשר לפתוח ספר ולראות. החומרים של 'מלכת אמבטיה', אגב, נעשו פתאום מאוד אקטואליים".

ובאופן ספציפי בנוגע לשרת התרבות.

"חופש המימון – איך זה ייעשה? הם ייסעו להצגה ואחר כך יישבו לקפה ויגידו אם משפט או ג'סטה כזאת או אחרת הם לגיטימיים? הרי מבחינתה של שרת התרבות גם 'פוקסטרוט' היה חתירה נגד המדינה והכפשת שמו של צה"ל בעולם. אז מה? אין יותר חיילים בסרטים ישראלים? אין לחוק של שרת התרבות ושר האוצר דבר וחצי דבר עם אמנות, עם חופש הביטוי, ודאי לא עם 'הגנה על הדמוקרטיה', פשוט סתימת פיות בגיבוי החוק".

נעם גיל, מחזאי "צעצועים" בתיאטרון תמונע, מעדיף להתייחס כמה שפחות לשרת התרבות. "צעצועים" הוא סאטירה פוליטית על בחור שמוצא עבודה אצל זוג תימהונים שדורשים ממנו עוד ביום העבודה הראשון לכנות אותם "ראש הממשלה וגברתי רעיית ראש הממשלה". המחזה נכתב בשנה האחרונה, כך שלא יקשה על הצופים לבצע את ההקשרים המתבקשים.

"מי שיראה את ההצגה עם דמותו של ראש הממשלה בביצוע אוהד קנולר, יבין שמדובר בביבי בשילוב יאיר לפיד וכו'", הוא אומר. "כשצפיתי בפוליטיקאים האלה במהלך תקופת הכתיבה הרגשתי שגם הם מגלמים איזה תפקיד של שליחות ציבורית הירואית בטריפ של כוח, זה היה נלעג בעיניי. גם אצל שרה – הצורך לגלם תפקיד באיזו דרמה לאומית, זה נראה לי משעשע".

איך זה שאין שרת תרבות במחזה?

"שרת התרבות נראית לי כמו דמות מסרט מדע בדיוני. ככל שאתה יותר מתנגד אליה, כך היא גדלה יותר. זו מלכודת שאנחנו לא מסוגלים להשתחרר ממנה – ככל שנשמיץ אותה יותר כך הפופולריות שלה תעלה". אבל היא לא הבעיה, בעיני גיל. "מאז שהתחלתי לכתוב לתיאטרון לפני למעלה מעשור, עוד לפני שרת התרבות קיבלתי מסרים באופן מפורש ממנהלי תיאטראות שחומר פוליטי לא רצוי בקרב קהל הרפרטואריים".

זה עומד בניגוד לתפיסה שמחזות אקטואליה ישראלים הם הכי מצליחים בקופות.

"הקהל אוהב להתעסק באקטואליה ניטרלית, בסוגיות כמו הצורך לכבד את האחר או מסרים ערטילאיים אחרים. התיאטראות הרפרטואריים הפכו מזמן לשופר של השלטון שמפרנס אותו, הם לא זקוקים לחוק הזה כלל. אין למנהלים פריבילגיה להמר על הצגה בנושא שנוי במחלוקת כמו הכיבוש באקלים הכלכלי הנוכחי. הקריטריון המרכזי לתמיכה ממשלתית בהצגה הוא מספר הרצות ומספר מבקרים, כלומר קריטריון כלכלי".

 

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: f2fadbfc0df0