טיים אאוט timeout

קתולי, אב לחמישה ולא מקלל: ג'ים גפיגן חתרן בהפוך על הפוך

| מאת: עמית קלינג

"אני לא רוצה שאנשים ייצאו מההופעה שלי ויחשבו: 'וואו, החיים איומים'. אף שהחיים באמת קשים, ובני האדם טיפשים מאוד". ריאיון לקראת ההופעה בישראל

  • https://static2.timeout.co.il/media/2017/05/sizes/064-1_H_wo_680_382.jpg
ג'ים גפיגן (צילום: TV Land)

ג'ים גפיגן (50) חריג בעולם הסטנדאפ דווקא כי הוא כל כך נורמלי. הוא נוצרי טוב, שקט וקצת ביישן (עד כמה שסטנדאפיסט יכול להיות), על הבמה הוא מדבר בעיקר על אוכל (ועל הכרס שלו), יש לו אישה וחמישה ילדים. בקיצור, בתחום שתמיד מקנא קצת בפראות האמיתית של הרוקנ'רול ומנסה לחקות אותה, גפיגן, שנראה כמו יושב ראש ועד ההורים עם הסוודרים והחולצות המכופתרות שלו, שלעולם לא מקלל על הבמה, שמשווק כ"קומיקאי נקי" ו"לכל המשפחה" – הוא דמות כמעט מתריסה.

אפשר להגיד שאתה אנטי אדג'י, שזה כמובן אדג'י בפני עצמו.

"הרעיון של אדג'יות דומה לרעיון של חירות, במובן שהוא בתנועה מתמדת. קומיקאים משתנים. על 'Cinco', המופע האחרון שלי שיצא בנטפליקס, כולם אמרו שהוא הרבה יותר אישי וקצת יותר ציני. אני אישית לא שמתי לב לזה, אבל היה טוב לשמוע את זה. בכל כתבה שכותבים עליי אומרים תמיד: 'אה, ג'ים גפיגן, זה שמדבר על אוכל', והפעם המנהל שלי אמר לי: 'עברו 40 דקות במופע הזה לפני שהזכרת אוכל'".

אבל אתה כן עושה שם רבע שעה על עונות השנה. לא בדיוק חומר טיפוסי לסטנדאפ.

"לואיס בלאק או כריס רוק פשוט מדברים על מה שמעניין אותם, והם מקללים כי זה הסגנון שלהם, אבל ברגע שאני בוחר לא לקלל ולדבר על קיץ וחורף, זה אנטי אדג'י? לא, זה פשוט הסאונד שלי. כשאני כן מחליט להגיד משהו יותר פרובוקטיבי אנשים אומרים לי: איך אתה מעז לדבר על הנושא הזה. אבל אני כן אוהב לדבר על דברים שכולם יכולים לעכל. לכולנו יש חברים מצחיקים מאוד שהם אנשים ממש שליליים. אתה צוחק מהם, אבל למחרת יש לך סוג של האנגאובר. איך שאני רואה את זה, אתה יכול להוסיף אור או שאתה יכול להוסיף חושך. אני יכול להיות ציני, אני יכול להיות סרקסטי, אבל עבורי להיות חיובי זו פשוט הבחירה הטבעית יותר. יש מספיק דברים רעים, אני לא רוצה שאנשים ייצאו מההופעה שלי ויחשבו: 'וואו, החיים איומים'. אף שהחיים באמת קשים, ובני האדם טיפשים מאוד".

זו עמדה שמושפעת מהאמונה שלך? אתה אחד הקומיקאים היחידים כיום בארצות הברית ששייכים לכנסייה באופן גלוי ומוצהר.

"לא נראה לי. כן, אני קתולי, אבל אני גם קומיקאי, וזה מקצוע שדורש הרבה התבוננות בעצמך, וההתבוננות הזאת מאוד מרכזית למי שאני. נקודת המבט שלי תמיד מושפעת מזה שאני קומיקאי, מהאישה שאני נשוי לה, מזה שיש לי חמישה ילדים. גם השיח הציבורי שקומיקאי מנהל עם הקהל שלו השפיע עליי מאוד".

דיברת בראיונות על כך שהשנים הראשונות שלך בסטנדאפ היו קשות.

"התחלתי באמצע שנות ה־90", אומר גפיגן. מי שבקיא בהיסטוריה של הסטנדאפ בארצות הברית כבר מכיר את הסיפור הזה: בסוף שנות ה־80 חוותה ארצות הברית את מה שמכונה "בום הקומדיה הראשון": ג'רי סיינפלד, אדי מרפי, דניס לירי ואנדרו דייס קליי הפכו לכוכבי ענק שמילאו אצטדיונים (אם כי רק סיינפלד ומרפי עשו בהצלחה את המעבר לליגה של הגדולים באמת) ומועדוני סטנדאפ – בעיקר רשתות שחילקו זיכיונות בנדיבות – צצו בכל עיר, קטנה כגדולה, וזה איפשר להרבה סטנדאפיסטים, גם כאלו שלא ממש הבריקו בטלוויזיה, להסתובב מעיר לעיר ולהתפרנס יפה מהמקצוע שלהם.

ואז, כמו תמיד, הגיעה הקריסה. באמצע שנות ה־90 המעיין הזה התייבש. יותר מדי מהסטנדאפ שצץ היה דומה, חדגוני ובעיקר וולגרי. הקומיקאים שנכנסו בעד הדלת בבום הקומדיה, גילו שבדיוק כשהם הבשילו לאולמות גדולים יותר, האולמות האלו החלו להיסגר. הרבה קומיקאים מהדור הזה – כגון גפיגן ולואי סי.קיי – נאלצו לעבור כמה וכמה שנים רזות (מטפורית, במקרה שלהם) בטרם נוצרה להן פלטפורמה שאפשר היה לפרוץ ממנה לתודעה הלאומית.

"לו הייתי מתחיל בשנות ה־2000 הייתה לי חוויה אחרת לגמרי. לא היו אולמות לסטנדאפ אלטרנטיבי. מועדונים נסגרו, כל הסטנדאפ שהיה בטלוויזיה היה שידורים חוזרים משנות ה־80. היה לי קשה להשיג זמן במה, ולכן לקח לי המון זמן למצוא את הקול שלי. נהייתי הקומיקאי שנהייתי – כזה שלא הולך לזעזע את העולם ומתעסק יותר באבחנות ובדקויות – וזה לקח לי יותר זמן משהיה לוקח לי אלמלא הייתי מתחיל חמש שנים מאוחר יותר. או מוקדם יותר.

"אני זוכר שאמרתי לעצמי: טירוף לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות אחרות. ואז חשבתי לעצמי: טוב, זה אני שמטורף. אבל זה מה שאני הולך לעשות. אני לא מקבל את התגובה או ההישגים שרציתי, אבל יש לי את הדרייב. זה החזיק אותי. חוץ מזה, כל הקומיקאים – לא משנה אם הם ג'רי סיינפלד או מישהו שהופיע בפעם הראשונה לפני שבוע – מרגישים אותו שטף אנדורפינים כשבדיחה שלהם עובדת. גם לאלתר פאנץ' טוב על הבמה זה משהו שיכול להשאיר אותך בעסק הרבה זמן. בשנים הראשונות ההישג היחיד שהיה לי זו מחמאה מדייב אטל (קומיקאי ניו יורקי ותיק ומוערך – ע"ק). הסצינה הייתה שונה אז, זה לא היה מלא בבוגרי קולג' ממעמד הביניים כמו עכשיו, זו הייתה קליקה של אנשים מטונפים ומעורערים. בסך הכל, זו הייתה הרפתקה בשבילי. יש לי מזל שהכל הסתדר".

ג'ים גפיגן עם אשתו וילדיו (צילום: גטי אימג'ס)

ג'ים גפיגן עם אשתו וילדיו (צילום: גטי אימג'ס)

איך שכנעת את הפריקים האלה שאתה משלהם? אתה נוצרי מנומס מאינדיאנה.

"זה דרש מאמץ מסוים, אבל באותה תקופה היית אומר למישהו שאתה קומיקאי והם היו מניחים שאתה איזשהו סוג של פסיכי. זה היה לפני יוטיוב ולפני הפודקאסטים. היה נראה שהעולם מתכווץ. היום משלמים לי בשביל לבוא להופיע בישראל, וקצת קשה לזכור שלפני לא כל כך הרבה זמן כל העיסוק הזה היה אנומליה".

ג'ים גפיגן יופיע בהיכל התרבות, הוברמן 1 תל אביב, חמישי (30.6) 20:00, כרטיסים החל מ־194 ש"ח

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 53d3ab1e9d120e