טיים אאוט timeout

במשטרים שניסו להגביל את חופש הביטוי צמחה אמנות גבוהה ומצוינת

| מאת: רפי ניב

"תפקידו של התיאטרון להציב מראה אל מול פני החברה, מראה שהקהל המתבונן בה יכול לצחוק צחוק גדול על המשתקף בה" - רפי ניב, המנהל האמנותי של תיאטרון באר שבע, לא מוכן להסתפק באסקפיזם

רפי ניב (צילום: איליה מלניקוב)

על חוק הנאמנות בתרבות נאמר כבר הכל, אין לי שני גרושים משלי להוסיף. מדובר בחוק אנטי דמוקרטי שנחקק על ידי אנשים שלא מבינים נאמנות מהי ותרבות מהי. כל מי שקורא לעצמו איש תרבות ראוי ורצוי שיביע עמדה נוקבת וחד משמעית בנושא.

ברור שאומנים – ולצורך העניין אנשי תיאטרון עצמאיים שממילא אינם נתמכים על ידי המדינה – מביעים דעתם ביתר קלות, ומטבע הדברים מנהלי התיאטראות הרפרטואריים הנתמכים מתפתלים בניסיון לא להרגיז אף אחד כדי שהתמיכה בהם לא תיפגע. כך עובד בהצלחה מנגנון ההפחדה. ואני – למרות היותי מנהל אמנותי של תיאטרון רפרטוארי שבדרך כלל מתבטא בחופשיות על כל נושא ובכל הזדמנות – משתדל לא לשפוט את המהססים. לי, כמנהל אמנותי, יש פריבילגיה להיות אחראי על האמנות בלבד ולא על הקופה.

היחסים בין השלטון לאמנים היו משחר ימי ההיסטוריה מורכבים. לא מדובר בהמצאה ישראלית וודאי לא של שרת התרבות. השאלה היותר מעניינת שעולה בעקבות המצב היא מה תפקידנו כאנשי תרבות. האם תרבות יכולה בכלל להשפיע על מה שקורה בארץ? האם יש אחריות שמוטלת על כתפינו? ואם כן, מהי?

לצערי הגענו למצב שבו הצנזורה העצמית חזקה מהצנזורה החיצונית.

ממילא התיאטרון הרפרטוארי מתחשב זה לא מעט שנים באילוצים שמכתיב השטח, והביקוש גדל לתיאטרון אסקפיסטי, קומדיות, מחזות סלון, מחזות ישראליים משפחתיים א־פוליטיים שממילא אינם מרגיזים אף אחד. אין ביקוש מהשטח למחזות ביקורתיים. אין צורך בחוק הנאמנות בתרבות כדי לגרום לתיאטרון הרפרטוארי להימנע מלהיכנס לאזורי "סכנה", שכן איש ממילא לא נכנס לאזורים האלה.

ובכל זאת – מה תפקידנו כאמנים? הייתי רוצה להאמין שעל אף ולמרות הכל אנחנו קודם כל אמנים וככאלה יש לנו תפקיד. אמרו לפניי – תפקידו של התיאטרון להציב מראה אל מול פני החברה, מראה שהקהל המתבונן בה יכול לצחוק צחוק גדול על המשתקף בה (אבל כמו בכל קומדיה טובה באמת, צחוק שיש בו גם כאב), לכאוב את הבבואה, לכעוס על המראות או לצאת הביתה שקוע במחשבות.

והייתי מוסיף עוד דבר: קהל שיוצא מהצגה טובה, טובה באמת, יוצא ממנה אחרי שעבר חוויה רגשית, חוויה שהפכה אותו לאדם טוב יותר. ולא, לא מדובר בפרפראזה ריקה מתוכן, אלא בהתכוונות אמיתית שלנו כיוצרים להגיע לליבו של הקהל ולגעת בו. לשם אני מכוון כמנהל אמנותי וגם כבמאי.

עשייה כזאת יכולה וצריכה להתקיים למרות ועל אף חוק הנאמנות בתרבות. במשטרים בהם ניסו להגביל את חופש הביטוי, צמחה פעמים רבות אמנות גבוהה ומצוינת שהתחכמה לו ("ציד המכשפות" של ארתור מילר כמשל על המקרתיזם הוא דוגמה מעולה).

בתיאטרון באר שבע השקנו השנה את העונה החברתית. כל המחזות העונה נוגעים בסוגיות חברתיות עם דגש על הדמויות המוחלשות בחברה. אנו נכנסים עם פנס בדיוק לאותם אזורי "סכנה". הגיבורים שלנו העונה הם זוג גברים שמגדלים בן ומתמודדים עם מחותנים שמרנים במיוחד בקומדיה המטורפת "כלוב העליזים"; שני מחזות חברתיים שזכו בפרס הפוליצר היוקרתי – "מחיר החיים" ששם במרכז הבמה שני נכים ואת מערכות היחסים שלהם עם המטפלים בהם, ו"הפקר" מחזה חזק שמביא את סיפור הניצול המיני של נשים בקונגו; "4:12", מחזה עכשווי על סרטון שעולה ליוטיוב, מפרק משפחה ובוחן את גבולות המוסר, ומחזה מקורי – "הבא אחריו" – שכותבת שחר פנקס על דוד המלך בשלהי מלכותו, נאחז בכסא ולא מכשיר יורש.

אני רוצה לקוות ולהאמין שהקהל שייצא מההצגות האלה אחרי שהתרגש, צחק, נהנה (כן כן, גם נהנה), ייצא מהן אחר מאיך שנכנס. אני יודע בוודאות שכולנו – אני כמנהל אמנותי, הבמאים, היוצרים והשחקנים יוצאים לדרך בכנות כוונות, תחושת שליחות ואמונה גדולה שבכוחו של התיאטרון להשפיע על קהלו.

לי לפחות אין כוונה לוותר על השליחות הזאת. לא כל זמן שאני בתפקיד.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: d270ae6c61fb1d0