טיים אאוט timeout

להיות או לא להיות: ההצגות והיוצרים הכי נועזים בתיאטרון הישראלי

| מאת: עידוא דגן

מחוץ לתיאטרון הרפרטוארי שמציג הצגות מבדרות ונוחות לקהל המנומנם, הבמה בישראל מבעבעת עם הצגות ויוצרים נועזים, אוונגרדים, שמרימים אצבע משולשת בפני כל מי שמעז לחבר יחד את המילים "נאמנות" ו"תרבות"

מתוך המופע "אל נקמות", בבימוי איתי טיראן

אבי גיבסון בר-אל

מי שהתפטר מניהול פסטיבל עכו, הפסטיבל הוותיק והשני בגודלו בישראל, בטענה להתערבות ממשלתית בתכני הפסטיבל, הפך מזמן לסמל הרזיסטנס של האמנים. גיבסון בר־אל ממשיך גם היום ליצור תיאטרון אחר במלוא מובן המילה. אצלו כל ביצוע למחזה קלאסי מוסט היישר אל הפצע הישראלי המדמם – "המשרתים", "Blasted", "אסקוריאל".

אבי גיבסון בר-אל ׁ(צילום: דין אהרוני רולנד)

עינת ויצמן

ויצמן גרמה, בבלי דעת, לשינוי פניו של פסטיבל עכו, והיא ממשיכה בפעילות תיאטרון רדיקלית גם היום. ב־2017 היא הייתה אמורה להעלות במסגרת התחרות את "אסירי הכיבוש" כהמשך ישיר לעיסוק שלה באספקטים הנפיצים ביותר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני – האסירים הביטחוניים, הריסות הבתים וכו', ובכך הייתה סדין אדום למדיניות המתהווה של השרה.

עוד כתבות מעניינות:
חמישה ספרים שהוציאו את השלטונות מדעתם
10 שירי מחאה ענקיים שעדיין עושים צמרמורת
לנין היה פטרייה: 10 הרגעים הסאטיריים הכי חריפים בטלוויזיה

אריאל ברונז

ברונז זכה להיכנס לדפי ההיסטוריה של התרבות העברית בזכות דחיפת הדגל לישבנו מיד לאחר נאום השרה בוועידת התרבות של הארץ, אבל עיקר פועלו האמנותי הוא כמורה לשייקספיר בניסן נתיב ובמסגרת תיאטרון קליפה התל אביבי, כולל העבודה "Love the Juice" שמתוכה ביצע את הקטע באותה ועידה. ברונז ממשיך לאתגר את הטעם התרבותי המקומי בעבודותיו, עליהן קיבל לאחרונה את פרס האמן המבטיח מעיריית תל אביב־יפו במסגרת פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה.

אריאל ברונז בדמות הגמל (צילום: עידית הרמן)

הזמן המקביל

זרעו של חוק הנאמנות נטמן אי שם במגדל הנביאים החיפאי, מקום מושבו של תיאטרון אל־מידאן, לפני יותר משלוש שנים. עם כניסתה לתפקיד במרץ 2015 קיבלה שרת התרבות מתנת סיפתח לכהונתה הסוערת וההיסטורית – התיאטרון הערבי הגדול בישראל הוגש לה על טס מכסף. משפחתו השכולה של החייל הנרצח משה תמם התלוננה על ההצגה "הזמן המקביל" שסיפרה את סיפור רוצחו של תמם, המחבל ואליד דקה. השרה נרתמה למאבק בחתרנות של אמני התיאטרון הישראלי ואת שאר העלילה הכוללת מנשקי מזוזות, גרבוזים וקוטלרים תוכלו לראות בפרק הבא של "עמוד האש – הגרסה הדיסטופית".

מתוך ההצגה "הזמן המקביל" בתיאטרון אל מידאן

אל נקמות

איתי טיראן, שביים את ההצגה בקאמרי, היה עד לא מזמן נציג בולט של מאבק האמנים למען חופש הביטוי, בעודו בלב הממסד. אפילו הוצע לו תפקיד המנהל האמנותי של הקאמרי, אך הוא סירב וחתך לברלין עם משפחתו. העיבוד והבימוי שלו למחזהו הקלאסי של שלום אש, על "צדיק" בשטייטל שמנהל בית בושת בקומת המרתף וחיי מסורת בקומה העליונה, הוא פורץ, נועז, חתרני ורב רושם, בדיוק כמו בתקופת כתיבתו.

בורדל טוטאל

שחקן אחר בקאמרי, רועי אסף, זוכה פרס אופיר לקולנוע ופרס התיאטרון, הוא גיבור נוסף של מהפכת התרבות וייזכר כמי שהתפרץ לבמה בטקס פרסי אופיר שבו יצאה השרה בהפגנתיות מהאולם בזמן ביצוע שיר של מחמוד דרוויש. בשנתיים האחרונות הוא מעלה את הקברט הזה באולמות אלטרנטיביים משתנים ברחבי תל אביב ומשלב, כדרכו, ג'אגלינג ואמנות קרקס, ועושה קרקס מדמות השרה בביצוע קריקטורה בלתי נשכחת.

סמדר יערון

יערון שומרת על המסורת של מרכז תיאטרון עכו כסמן הצפוני של תיאטרון הפרינג' הישראלי, בסדרה של עבודות אחרונות שלא חוששת לרגע לעסוק בסכסוך, בהשראת המרקם האזרחי בעכו, עיר מגוריה. "אום מוחמד", "נוואל" ו"הערבי האחרון" נותנות פתחון פה לנרטיב הערבי המודר מהתרבות הכללית. גם יערון, כמו אמנים אחרים, אינה חוששת להתבטא בעודה מקבלת את שכרה כמנהלת אמנותית ממנהל התרבות.

סמדר יערון. לא חוששת לעסוק בסכסוך

רות קנר

קנר וקבוצת התיאטרון שלה זוכים לתמיכה מהגבוהות ביותר לקבוצות התיאטרון, ולא בכדי – הצגותיה זוכות להתלהבות ברחבי העולם. אמנם קנר עוסקת בעיבוד בימתי לחומרים ספרותיים, באמצעות מינימליזם היפר אסתטי והומור מצוין, אך המתחים הפוליטיים תמיד מהווים רקע מטריד להתרחשויות ומאירים את מופעי המעמקים בתת מודע התרבותי שלנו, כמו ב"דיוניסוס בסנטר", שבה דיזנגוף סנטר הפך להתנחלות על חורבות הכפר הערבי שעמד שם בעבר.

מתוך המופע "דיוניסוס בסנטר" של קבוצת התיאטרון של רות קנר

נדב בושם

מי אם לא המשוררת הבדויה שמחה בביוף, מנהלת מרכז הפרינג' של חברון, מייצגת נכונה את רוח הזמן. בשנים האחרונות היא הייתה נוכחת בכל צומת מכריעה בחיי התרבות, בכל ספין של השרה, ממש "לירן חולצה אפורה" של התרבות. אנו קוראים להעניק את פרס היצירה הציונית לנדב בושם, שאחראי לדמות הנהדרת הזו.

נדב בושם בדמותה של שמחה בביוף (צילום: דרור עינב)

מלכת אמבטיה

אי אפשר בלי ימי הזוהר של התיאטרון הישראלי הנשכני. כולנו זוכרים את המחזה המדובר של חנוך לוין, אבל הוא לא היה לבד במערכה. יש כמובן את נסים אלוני, שהנועז והפוליטי במחזותיו הוא דווקא הצורה; אופרת הרוק "מאמי" ו"גורודיש" של הלל מיטלפונקט; "השיבה לחיפה" על פי רסאן כנפאני בבימוי סיני פתר; "הטווס מסילואן" של עלמה גניהר בתיאטרון יפו על ההתנחלות בשכונה המזרח ירושלמית; "כתר בראש" של יעקב שבתאי ועוד ועוד.

"מלכת אמבטיה" של חנוך לוין

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: f2fadbfc0df0