למה התעקשתי לדבר בעברית בהופעה של ניקולס ג'עאר ברמאללה?

Read this article in English | لقراءة المقال بالعربيه

זה היה בשישי אחר הצהריים, העיתוי הנכון לכוס יין לבן ושקט, כשחברתי הטובה התקשרה והפרה את שלוותי כדי לשאול בהתלהבות: "את נוסעת לחיפה או לרמאללה להופעה של ניקו?".
"מי זה ניקו? מה הדיבור? מה קורה?".
"ניקולס ג'עאר, הדי.ג'יי הפלסטיני, אחותי".
"אה, אוקיי, ראיתי איזה משהו בפייסבוק, אבל האמת היא שלא טרחתי לחשוב על זה יותר מדי".
"טוב, אנחנו נוסעות, לא מעניין אותי איך. לחיפה אין כרטיסים כי היו הקצאות לפלסטינים בלבד כנראה, ואני אפילו נרשמתי להגרלה!".

שבועיים לפני שתי ההופעות של ג'עאר, פליט פלסטיני מהגלות הפלסטינית הכי גדולה במערב – צ'ילה – תל אביבים למיניהם לא הפסיקו לדבר על האיוונט. מתברר שהיה להם קשה מאוד לקבל את העובדה שיש אמן מפורסם שמגיע לארץ, לפלסטין, ואינו מעוניין להופיע בפני ישראלים בפארק הירקון.

השגתי בקלות כרטיסים לי ולחברה והבטחתי לה שהיא תהיה איתי כל הזמן ושאין לה ממה להילחץ, אבל באותה נשימה שהסכמתי לקחת איתי ישראלים לרמאללה החלטתי לבחור אותם היטב וניסיתי לא להפיץ את השמועה בין יושבי הנילוס. היה לי ברור שאשכנזים היפסטרים נלהבים אינם קהל שארצה לקחת בחסותי אל מעבר למחסום.

Nicolas Jaar (gettyimages) "ניסיתי לא להפיץ את השמועה בין יושבי הנילוס"

אז למה בכל זאת לקחתי חברה, יהודייה מזרחית, וגם התעקשתי לדבר איתה בעברית בתור שהשתרך בכניסה למקום ההופעה? התשובה הכי פשוטה היא כי העברית היא שפתי השנייה, אני שולטת בה ומשתמשת בה ביומיום, הרבה יותר מאשר בערבית לצערי. הרגשתי שזה לגיטימי ושהפלסטינים ברמאללה ובגדה יוכלו להבין את זה, להבין אותי ואת מורכבות חיי וחייהם של עוד מיליון וחצי פלסטינים אזרחי ישראל. אז התעקשתי וניסיתי להתנהג כאילו אני לא שמה לב לרגישות העניין ולכך שעדיף לאכול ענבים מאשר לריב עם השומר. עד שחבר אחד אמר לנו בנוקשות בעודנו בתור לא לדבר עברית!

בחצר הענקית, הריקה למחצה, של בית המלון המפואר שבו התקיימה ההופעה, פגשתי הרבה אנשים שאני מכירה, רובם מן אלדאכיל. מבפנים, "ערביי ישראל" יעני. אנחנו, בקיצור. כי מה לרמלאווים ולטכנו? או לניקו? (לפחות זה מה ששמעתי מהמקומיים שם). בסופו של דבר כל מי שלא הצליח להשיג כרטיס לחיפה הגיע לרמאללה ורוב הפלסטינים התל אביבים הגיעו עם חבר או חברה ישראלים.

גם את נוואר, החברה הכי טובה שלי ברמאללה, פגשתי שם, ולהבדיל מההנאה המוגבלת שלי, היא אמרה לי שהיא נהנית מאוד ומרגישה חופשייה, כאילו היא בחו"ל, לא בכלא הגדול הזה או תחת כיבוש, ובכלל, הנוכחות של ניקו אצלם היא אירוע חריג בפני עצמו. דבריה שקעו בלבי, הבנתי יותר ויותר את הפריבילגיות שלי לעומתה והבנתי שנמאס לה כמו כולם מהכל. פשוט ככה, מהכל.

Nicolas Jaar (gettyimages)

מה, לנו לא נמאס מהכיבוש? מהגזענות הממוסדת? מהשפה שכבשה לנו תרבות שלמה? ואף שאני אוהבת את העברית (כשפה ובמנותק מהקשר הכיבוש) ושבחרתי לדבר בה "והסתכנתי" באמצע רמאללה בהופעה קצרה ומבאסת, אני לא יכולה להתעלם מכך שנוואר וחברים ואנשים אחרים אינם יכולים לבוא לראות את רדיוהד בפארק או את מירא עווד בקפה ביאליק.

אז כן, ישראלים, הפנימו: לא הוזמנתם לניקולס ג'עאר ברמאללה, אינכם קהל רצוי, וזה לא פונה אליכם. בכל זאת יש חברוּת שלפעמים, לזמן תחום, היא מעל הכל, מעל הכיבוש שהוא לא רק בן 50 שנה, ומעל המוזיקה ומעל הפוליטיקה.